מסע לגיבור

יש משהו פתוח בנסיעה עם אופנוע, נסיעה בתוך הנוף, עם הריחות, והקולות, והאוויר. השמש בדיוק יצאה מתוך המסתרין שלה, והרי ההימליה זרחו אלינו בלבן. כמו גילוי שכינה זה נראה. רוב הזמן היא בהסתר פנים, ופתאום מתגלה. מספרת את הסיפור שמאחורי מה שרואים, כשלא רואים.

את הבלוג הזה, אני כותבת בדרך כלל עד יום רביעי, ואז מסדרת תמונות, בוחרים שיר וכותרת, מקליטים, ובחמישי הוא מוכן.השבוע שעבר היה שונה. ובגלל שהשמש לא עמדה לכבודי בגבעון דום, התקדמו להם הימים כדרכם, ואני כותבת את המילים האלה עכשיו, ביום שישי, ומוסיפה להם קצת ממה שכתבתי כשהיינו בהרי ההימלאיה, במסלול האנפורנה. על האנפונה שמעתי…

הם אמרו שזה קשה, אבל שהם לא רוצים לעזוב את האנוי. היא ביתם, כאן בני המשפחה שלהם, אליה הם רגילים. אחת לשנה הם נוסעים לשלושה חודשים בקיץ, לבנותיהם, אבל לעזוב את האנוי הם לא רוצים. "והוא לפני סיום, סוגר כבר את השער. לא עוזב את העיר, הוא אומר לה. בעבור אף אחד. אנחנו שניים קטנים. בינינו…

רק ביום החמישי לשהותינו כאן, יכולנו לראות אותה בבהירות. ככה, אפשר לומר שהיא ביישנית, או שלוקח לה זמן עד שהיא מפשירה, אפשר לומר שהיא משחקת אותה קשוחה, או שהעננים משתלטים עליה. כל אפשרות נכונה לא פחות מהקודמת. אתם במלחמה, ואנחנו בערפל.

זה קורה, כשהדרך מתמשכת. בדרך מהא לונג בי, להא גינג, בעודנו בסליפר, דיברנו עם ניצן. קיוונו כל כך שנפגש אתה ועם אפרת בעוד כמה ימים ליומיים שתוכננו כבר כמה חודשים מראש. ואז, בתום השיחה, הגיעה האזעקה הראשונה. הרבה רגשות.וגם, מה עושים. ואיך מקבלים את ההחלטה שתהיה הכי נכונה בשבילנו.קצת כמו השאלה, איך כותבים בלוג על…

לפני הכל, נאמר תודה. כי המחשב שלי חזר מן המתים. יום בהיר אחד, שהיה כנראה אחרי סערה של גשמים שהעלתה בו לחות, הוא לא עשה קולות של מחשב, ולא תנועות של מחשב, ורק נשאר שחור ודומם כמו חפץ שאין בו חיים. אולי מתוך הזדהות גם המחשב של ערן, נדם ולא זע.אי אפשר להאמין אבל הפן…

דמיינו עיירה מלאת פרחים, עיר עתיקה ונהר. עמעמו את האור, והדליקו בבת אחת אלפי פנסים שישתקפו בנהר. עכשיו דמיינו איש או אישה, ילד או ילדה, דמיינו מישהו שאתם אוהבים, הושיבו אותו בסירה אתכם, הביעו משאלה, הדליקו נר, ושלחו אותו אל הנהר. הפנסים סביבכם ירצדו בריקוד פסיכאדלי, ואתם…

ומה שהכמיר את לבי במיוחד, היה לראות אותן בצהרים, או אחרי הצהרים, ישנות על כיסאות נוח שיש ליד הדוכן שלהן. היה משהו בפשטות הזאת שלהן, בהשתלבות עם הרחוב, ועם העבודה שלהן, ועם שְׁאוֹנָהּ של העיר, שכמו לא מפריע להן לעשות את השְׁלַפ שְׁטוּנְדֶה שלהן.

אני מבינה, שהנושא שלי הוא סיכום. לא התוכן של הסכימה, זה ועוד זה, אלא מהו סיכום עבורי. המעבר של הזמן והמקום, שלוקח אותי משם לפה. למה שקורה עכשיו.

אז יש את הדרך. היא שם מתמיד. מחכה לנו. יש את איך שנהתקדם בה, יש את המבט אליה, ויש את המבט ממנה. ויש אותי, ואותנו בתוך כל אלה.