את הבלוג הזה, אני כותבת בדרך כלל עד יום רביעי, ואז מסדרת תמונות, בוחרים שיר וכותרת, מקליטים, ובחמישי הוא מוכן.
השבוע שעבר היה שונה. ובגלל שהשמש לא עמדה לכבודי בגבעון דום, התקדמו להם הימים כדרכם, ואני כותבת את המילים האלה עכשיו, ביום שישי, ומוסיפה להם קצת ממה שכתבתי כשהיינו בהרי ההימלאיה, במסלול האנפורנה.
על האנפונה שמעתי פעם ראשונה מינון שהיה בטיול הגדול שלו, וסיפר על נפאל שהיא המדינה הכי יפה בעולם. כשהתחלנו לדבר על טיול גדול, יפעת אמרה שאנחנו חייבים להיות בנפאל, ואלה אמרה שזה המסלול היפה ביותר. אז אפשר להגיד, שהיא היא הייתה כמו כתר לראש המלכה, שישבה לצד המלך (ניו זילנד)
נחתנו בקטמנדו שהפתיעה אותנו מאוד לטובה. מסעדות נהדרות, שווקים צבעוניים ואנשים כל כך נחמדים וכולם מדברים אנגלית.
לטרק האנפורנה כדאי לצאת עם מדריך פורטר, שגם סוחב את הציוד הכבד, וגם מדריך את הדרך. ועושים את זה דרך סוכנות. אחרי שבדקנו כמה סוכניות החלטנו על אחת 'סוכנות שלום' – רובה נסמכת על הישראלים ויצאנו לדרך ביום שני.
בניגוד לשמועות, הנסיעה לפוקרה הייתה נהדרת. כשהגענו החל לרדת גשם סוחף ואנחנו הזדרזנו לרכוש חליפות לגשם ובקבוק חם לשעות הקרות. פגשנו את המדריך פורטר שלנו והלכנו לישון בהתרגשות רבה. בהליכת הבוקר הספקנו לראות את האגם המקסים של פוקרה ויצאנו לדרך בג'יפ שלקח אותנו לתחילת המסלול.
עלינו ברגל מהלך שעה ומשהו למקום הלינה שלנו, חדר קפוא, בלי מים חמים, נוף יפיפה ואנרגיה קשה.
הייתה שעת צהרים, ואני לא מצאתי את עצמי. ניסיתי בכל מיני דרכים שאני מכירה לעודד את רוחי, אבל את האמת אני צריכה לומר, ללא הצלחה מרובה.
הערב ירד מוקדם, והיה קר מאוד, כך שיכולנו להיות בעיקר בתוך המיטה מתחת לשמיכה. שעות רבות בתחושה של צמצום, שאין אפשרויות בחירה.
קמנו בבוקר בתקווה להרגשה שונה. התחלנו ללכת, ומשהו בנוף התחיל להפתח. הדרך הייתה מקסימה, הלכנו ביער, ובעונה הזאת העצים פורחים באדום יפיפה, זה העץ הלאומי של נפאל.
אחרי שלוש שעות עליה, הגענו לכפר שבו ישנו. הפעם המקום היה הרבה יותר נחמד, בעלת המקום נעימה, דוברת מעט מילים בעברית (שרה לי את אל המעיין) ובקומת חדר האוכל מדליקים את האח, כך שפחות קר שם. בקומה הרביעית (שם אנחנו ישנו) היתה מרפסת מדהימה עם נוף להרי השלג.
הלכנו מעט לנוח, ואז ערן התחיל להרגיש לא טוב.
היה לילה קשה, ואחרי שערן התחיל להקיא, החלטנו לחכות לבוקר ולראות איך מרגישים.
והתחלנו לחשוב על ההמשך.
איך נוריד את הכתר מראשה של המלכה שלנו.
קמנו השכם עם שחר לצאת להליכה לנקודת תצפית לראות את הזריחה. התחלנו ללכת אך לאחר כמה דקות, ערן המשיך להקיא, והיה ברור שצריך לחזור לחדר.
החלטנו לתת לו לישון ואז להחליט מה עושים.
כשהוא קם, היה ברור שצריך לחזור.
אני חושבת שהגוף שלנו החליט לפנינו, את מה שגם אנחנו ידענו ואולי פחדנו להגיד. צריך לחזור. וגם, שלא כל כך נעים לנו כאן. משהו כאן לא מתאים לנו. לא באנו לכאן כדי לסבול, אנחנו במסע שחלק מהמשמעות שלו היא לבחור את מה שנכון לנו. וגם לדעת לסמן את מה שלא נכון לנו. להסכים לשנות מסלול. גם אם כל האנשים בעולם רואים את זה אחרת.
אחרי דין ודברים עם חברת הביטוח, הוסכם שנלך חזרה לכפר ממנו יצאנו, ושם יבוא לקחת אותנו ג'יפ.
הלכנו לאט לאט, היה לא קל, אבל הגענו.
מכאן, ננוח רגע. ניקח לנו זמן. זה לא פשוט להוריד את הכתר. יש לו משקל ומעמד. אבל, יש גם משהו משחרר בלעדיו. אחרי שמורידים אותו, אפשר לפעמים להרגיש חופשיים.
השאר תגובה