מסע לגיבור

בימים ההם, מתחיל כמעט כל סיפור בספר שופטים, אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה. ימי הדין, הדיין והדיון. איך כדאי או נכון, לשפוט את הדברים, על פי איזו מידה? בימי הדין האלה, הלכתי לראות את שבע ברכות.

ומה, אחרי כל שבוע הדבורים שהיה לי, אם אפגוש עכשיו דבורה? סביר להניח שבהעדר אמצעי הגנה, עדיין אפחד ממנה. היופי החי הנשגב, יפגוש את הפחד הפשוט שלי מפני כאב העקיצה. זה רגש מורכב. הדבש והעוקץ, המר והמתוק.

הייתה לי תכנית, להביא איזו רוח. לעלות לירושלים של מעלה, זאת של לפנים מן החומה, לחבור לעצמי, או לחזור לעצמי, ולעסוק במחילה.

מי חשב, שאנשים בני שבעים, יחזרו לשיר לי את השירים שאני אוהבת, שיהיו להם עיבודים כאלה יפים, הרי השידור החוזר שלהם, הביא אתו הפעם את השירה הזאת, שלא הייתה קודם, ובשבילי היא בדיוק מה שאני אוהבת.

כלי החיים המונחים כאן לפנינו, כדי להתחיל לייצר את התנועה הם נשמה ולב, חמלה והבנה.

מה מרחיב את העולם שלי?  מהו העוד שלי, מה מאפשר לי לצמוח לידו, ולמי אני מאפשרת לצמוח לידי? האם הכתיבה הזאת, כאן, היא סוג של עוד? ואיך עושים את העוד אחר בכל פעם, איך מוצאים לו ייצוגים שמבטאים משהו שלא ידענו עליו, משהו שמעמיק את ההבנה שלנו, ומרחיב את דעתנו בכל פעם מחדש.

מה צריך כל אדם לעשות כדי להיות נאהב, ואיך לבחור במה שטוב לו. ממה הוא צריך להיפטר ואילו שינויים הוא מסכים לעשות. מהי הדרך שכל אחד הולך מעצמו אל האחר, איפה הם נפגשים, ומה קורה במרחב המשותף שלהם.

לפני הכל יש רגש. תופס או לא תופס. לפני הסיפור, לפני המשמעות, לפני האינטגרציה. משהו בי יודע משהו שאני לא יודעת עדיין.

איך שהוא יצא שקיבלתי במתנה שוב את יום רביעי. והחלטתי בינתיים להישאר אתו ולעשות לי יום פעילות. אז היום הראשון שאני ממליצה עליו, הוא יום אמא ובן. הוא מתאים לגילאים מבוגרים יותר של אמא ושל בן, נגיד מגיל שאנחנו יכולות לדבר אתם בכנות, בחופשיות, ולא לפחד מרגשות קשים.