מסע לגיבור

אלה פניה היפות של הארץ הזאת. אנשים שעברו משהו ביחד, והוא נשאר בהם. שמחת הפגישה שלהם, הבדיחות הקטנות, הדיבורים על הצבא, גאוות השריון, כאלה דברים.

מוזיאון הוא מבנה. קירות, שעליהן תולים תמונות. ובכל זאת הוא הרבה יותר מההגדרה הפשוטה של מהו הדבר. ואני אוהבת סמלים ממשיים. יש לזה שם בספרות, קוראים לזה ריאליזציה של מטאפורה. וזה אומר שחלק מהמטאפורה חוזר להיות גם דבר במציאות. אמיתי לכאורה. אם יש דבר כזה אמיתי. בעולם הנפש כשהפנטזיה קורסת אל המציאות קוראים לזה שיגעון.…

חשבתי על כך כמו על מטאפורה. במחסן הפרטי שלי יש עותקים של הדברים שאני אוהבת במיוחד. והם שלי לתמיד. עברו שלושים שנה מאז. קראתי המון ספרים מאז. ועדיין אין כמותו. הוא  מסוג הספרים שכשאני קוראת אותם, כל מה שאני רוצה זה רק לקרוא אותם. ולא לעשות כל דבר אחר עד שאני מסיימת אותם.

כתיבה ידועה ביכולת שלה לארגן אותנו. המטרה של היומן הזה, או התרגול הזה איננה ספרותית, או אסתטית. המטרה היא ליצור אל עצמנו ערוץ לתקשורת. באמונה שלי בכל אחת מאתנו מצוי מעיין נובע, או מטמון סודי, או מחצב אין סופי. הכתיבה יכולה להיות הדרך להגיע לשם.

ונדמה היה שעוד מעט ימצא הפתרון, ויתחילו חיים חדשים יפים להפליא. ולשניהם היה ברור שהסוף עוד רחוק רחוק, ושהקשה והנפתל מכל רק עתה מתחיל. אנטון צ'כוב, הגברת עם הכלבלב

ואני חושבת על האי הטוב. האי הטוב שיש לכל אחד בתוכו. מישהו שהוא אוהב, משהו שהוא מוצא בו ערך. הדבר שהוא אוהב לעשות, שמזכיר לו את העובדה שהעולם הוא קצת יותר טוב מרע. והאמת היא שמיום שבת בבוקר, האי הטוב שלי הוא לא אותו המקום שהכרתי. ואני לא יודעת איך הוא יהיה כשאשוב אליו. ואם…

בעצם הכל בנוי על ההתחלה. איך שנולדנו, מה שקרה כשנולדנו, אילו מלחמות בדיוק היו כשזה קרה, אילו הסכמי שלום, מי חייך אלינו, מי אהב אותנו, מי עזב אותנו. על הרצף ההוא, הראשוני, מונחות כל העת עוד ועוד אבני דרך, ממשיכות את מסלולו. היכולת להצליח למצוא להם פתרון, או לפחות לחיות לצד השאלות,  קשורה באיזו הסכמה…

החרדה לאבד את האהבה הזאת מצליחה לטלטל את הרעיון שילדים והורים זקוקים זה לזה. תמיד. לכל שלב יש צרכים אחרים, בכל גיל זה נראה אחרת, אבל תמיד, ילדים והורים זקוקים זה לזה.

אני חושבת על היחסים שבין הנפש והגוף, או הגוף והנפש. איך כשעושים דברים עם אנשים אהובים, אפשר להתגבר על מחסומים ופחדים, אפשר להיפתח לרעיונות חדשים, או לחוויות. לעשות דברים שפעם חשבתי שאין לי סיכוי לעשות.

כי זה מה שעושה השתיקה. היא משתיקה גם את מי ששותק, בתוכו. וכך נושא כל אחד את הכוכבים המרמים שלו בבדידות.