מסע לגיבור

משפט הרצח, מלמד אותנו על חיי הזוג, ועל חיי האיש והאישה, ועל חייהם כהורים, והיחסים שיש לכל אחד מהם עם בנם. זה דימוי חזק בעיני. לבחון את הזוגיות באולם בית המשפט. לבדוק מה נרצח כשיש יחסים. מה לא מצליח, ובאשמת מי. המשפחה, הזוגיות, ההורות, עומדים כולם למשפט.

לפעמים במקרים כאלה, כשמבינים את הקונטקסט הכללי, נקודת המבט מתרחבת. לא רק התמונה שמצאה חן בעיני, זאת שקראה לי פתאום מבין האחרות, לא רק היא ואני, אלא מה מתרחש כאן בכלל. על איזה רקע שמו אותה. ואפשר, לחזור אל הפרטי, זה לא מוחק אותו, רק כשההקשר פתוח יותר, גם הפרטי מקבל עומק נוסף. החוויה מתרחבת.

וכך, אנו מוזמנים לצאת אל המסע ממזרח למערב, וממערב אל המזרח, כמו לנסוע רחוק ולחזור הביתה. ואחרי שחוזרים, אפשר לנסות ולהבין מה קרה במסע הזה, בזמן הזה בין הנסיעה ההיא לחזרה הזאת.

כשאוהבים מישהו, וקשורים אליו, לפעמים זה קצת מגביל את תחושת החופש, כי נגיד אם הוא רוצה לצאת למסע, קצת קשה להיפרד ממנו.

בשבוע שעבר הלכתי לשחות בים. היה כתוב שהים יהיה פלטה. אני עברתי את שובר הגלים, הים לא היה כל כך פלטה בשבילי, ונכנסה בי דאגה. קצת דיברתי עם עצמי, והחלטתי לחזור. כשחזרתי, אמרתי לעצמי. לא שחיתי הרבה היום, אבל זה היה הרבה בשבילי.

השילוב הזה של אהבה ואמת הוא שילוב נדיר ביותר, ובעיקר כשהוא מאוזן. כשהוא הולך לצד אחד יותר מידי, הוא לוקה או בגוננות יתר או בשיפוטיות. רק במידה הנכונה, הוא הופך להיות העוגן של ההורות. המגדלור.

לפעמים, כשהאמנות טובה, היא מצליחה לנסח לי משהו בתוכי. וזה עושה לי הרגשה של התרחבות. וגם יום הפעילות הזה, הוא לא רק יום רביעי שאני עושה בו כך או אחרת, הוא הפך להיות רעיון בתוכי. רעיון של חופש, של מתנה, של יחד, ולבד, ומותר להגיד, להיות בעד עצמי.

בגעגוע יש את גרעין הדמיון. אפשר להרגיש כאן את מה שהיה שם. בגעגוע אפשר להחזיק רגשות מהעולם הפנימי. להחיות מתים. ולו לרגע. בגעגוע יש ערגה אל העתיד. געגוע הוא מה שנותר לנו ובנו בכל מקרה. גם כשמישהו אהוב הולך לעולמו.

מה שמופלא ביצירה הזאת היא שהיא מתחילה מן השורש אבל לא נשארת שם. היא לוקחת אותנו רחוק, לארץ פנטזיה המרהיבה, וגם מחזירה אותנו, בְּמִשְׁעוֹל בְּלֵב שָׂדוֹת, זוּג פּוֹסֵעַ לְבַדּוֹ, וְיָדָהּ בְּתוֹךְ יָדוֹ, כְּבִרְכַּת שָׁלוֹם. גון הלוי יוצא למסע עם אבא שלו, יליד יזרעאל, שמספר לו על ילדותו. הוא שוזר את המילים של אביו עם היצירות…

כל מילה ברגע שיצאה מהפה שלי, מתקבלת באופן שונה באוזנו של האחר. ואם אני רוצה לדבר, אני צריכה לקחת את זה בחשבון. הרצון לאמירה מפורשת, מקורו אולי בצורך להיאחז במשהו שכל כך נשמט בתקופה הזאת. אני יכולה להבין את הצורך, אבל גם לדעת שהוא רק משאלה.