מסע לגיבור

ההמלצה של יום הפעילות היא לתערוכה מעוררת ההשראה של וינסנט ואן גוך, בגני התערוכה בתל אביב. תערוכה שמשלבת את החושים של הצבע והצליל, יחד עם הסיפור, ועם משפטים מופתיים שנכנסים ישר ללב. משפטים של ואן גוך עצמו, שכתב אותם לפני כל כך הרבה שנים, ונדמה כאילו הוא לוחש אותם לאוזני ממש עכשיו. או למשל אחרי…

יש לו שפה משלו, לשמי זרחין, שפה שבוללת דיבור ושתיקה, פשטות ופיוט, ערבית בעברית, שגעון ותמיכה. והוא מטה את החמדה שלו בכל ההטיות, של השפה הזאת שלו, החמדה החמודה, וזאת של לא תחמוד, והשם הערבי חמוד, והחמדה הנחמדה.

חיים כאלה יכולים להיות נחלתו של כל אדם, בתנאי שיבין בראש ובראשונה שעליו לוותר על חייו האחרים

המילים מקבלות ממרחק הזמן ומקרבת העניין משמעות נוספת. כי גם היום, אחות היא מִלְחַמְתֵּנוּ. ואולי בשל כך, רחוק האני מהכאן.

יש אור חלש בקצה המנהרה, אני רוכבת אליו, בלי לדעת לאן. יש לי את האור הרחוק, ואת הקו הקרוב, וכל מה שצריך הוא להתקדם, בלי לדעת בדיוק לאן אבל להמשיך להתמיד. אני מתקדמת.

ואני חושבת עלי ועלינו, בין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. איך נצליח להחזיק נכון את הַזִּכָּרוֹן. איך כדאי לשמור, אבל גם להישמר מפניו, שהוא לא יהיה ההגדרה היחידה של הזהות שלנו. איך נשמור על זכרון השואה, והנופלים, שלא ישתלט עלינו מחד, ושלא נשכח מאידך.

שווה בכל זאת לחיות בעולם, חרף או דווקא בגלל הניגודים שלו. למשורר אין מילים, אז הוא נותן יד, לעיוור אין תמונה, אבל היד המושטת עוזרת לו להבין.

אנחנו חשבנו שהצלחנו להקים לנו מקום בטוח. כדי שלא יהיו עוד פוגרומים. שלא יהרגו יהודים, רק בגלל שהם יהודים. שיש לנו דרך להגן על עצמנו. שאנחנו ערבים זה לזה. בכל מחיר. שיצאנו מתחום המושב.

המילים חוזרות למשמעותן הראשונה, הבגרות היא מבחן שיש לעבור אותו והוא מתרחש בשפה שהיא זרה. 

אין דומה הליכה ראשונה להליכה שנייה. מעין ילדותי השנייה…ויש משהו בללכת עם עוד אנשים שאתה אוהב לראות דברים שכאלה, כי העיניים שלהם פוקחות את העיניים שלך.