מסע לגיבור

אני מבינה, שהנושא שלי הוא סיכום. לא התוכן של הסכימה, זה ועוד זה, אלא מהו סיכום עבורי. המעבר של הזמן והמקום, שלוקח אותי משם לפה. למה שקורה עכשיו.

אז יש את הדרך. היא שם מתמיד. מחכה לנו. יש את איך שנהתקדם בה, יש את המבט אליה, ויש את המבט ממנה. ויש אותי, ואותנו בתוך כל אלה.

ככה הגענו אליו, אל מלפורד סנאוד. היה מוקדם בבוקר הייתה מעט שמש, חנינו את האוטו והלכנו לשתות קפה. הייתה אווירה חגיגית. כאילו שהרשו לנו הפעם להיכנס לדביר, לקודש הקודשים.

השבוע הזה היה כולו בלייק וואנקה. זה, של מהשיר של קרן פלס. והוא באמת היה כמו ערסל, מתנדנד, רובו באוויר, ולכן כה זקוק לנקודת אחיזה.

אחרי שבועות של עליות וירידות, נופים פראיים, הרבה ארץ והמון טבע, הבלוג הזה הוא על אנשים. ועל קשר. על שפה. על קהילה. ועל מימד נוסף, רוחני.

אני חושבת עכשיו על רוח האדם, באשר הוא, ללא קשר לגיל, למוצא, לאמונות. כי רוחו, כמו שאומר טשרניחובסקי, רוח עז.

הלכנו בשפל כמו ביציאת מצריים. הורדנו את הנעלים, ונגענו עם הרגליים בבוץ ראינו את החורים של הסרטנים הקטנים שרצו שם, מקווה המים התרוקן, ואי אפשר היה להאמין שהסירה שעוגנת בצדו, תשמש את העוברים והשבים ממש בעוד כמה שעות.

אולי קיבלנו עוד משהו מהטיול על הירח. הירח, לא רק זה שבחוץ, הרחוק, העולה ויורד, המתמלא ומתחסר, המאיר את אורו היפה והכסוף, הירח שבתוכנו, שמנתק אותנו מכוח הכבידה שלנו, ומאפשר לנו לעשות דברים שלא חלמנו.

אולי זאת עוד דרך לזכור. ללכת במקום שמישהו שאתה אוהב הלך בה, ולחשוב עליו, ולהרגיש אותו. גם כשהוא חיי, ובטח כשהוא כבר לא.

אני חושבת עליה, על אמא אדמה של ניו זילנד, כמה בשפע יש לה לתת לילדיה, וכנראה שיש גם שפע כלפיה. אני חושבת על הפונקציה הזאת, שנמצאת בכל בן אנוש, פונקציה של אם שופעת, חמה, שכולנו כה כמהים אליה. שואלת את עצמי, מתי אני מסכימה להשתמש בה בשפע, כלפי עצמי, כלפי ילדי, או כלפי מי שאני…