מחשבות של סיכום, שזירה של חוטים.
חוט של ירוק. חוט של הרים. חוט של דרך. חוט של קמפרואן. ושל מחנות. חוט של שפה זרה. חוט של מזג אוויר. ושל אנשים. אלה הצבעים. אותם אני צריכה איך שהוא לשזור, בתוכי, למארג עדין, עם צבעים עזים.
אבל נדמה לי שאני מבינה, שהנושא שלי הוא סיכום. לא התוכן של הסכימה, זה ועוד זה, אלא מהו סיכום עבורי. המעבר של הזמן והמקום, שלוקח אותי משם לפה. למה שקורה עכשיו.
הבחירה שלנו לנסוע לחצי שנה, ולהתחיל אותה כאן, בניו זילנד, בצורת הטיול עם ואן, יצרה לנו חוויה שונה ומיוחדת מאין כמוה.
הואן שלנו היה כמו קפסולה דמיונית. ברגע שהגפנו את הוילנות, היינו בעולם אחר. היה לו חלון אל הכוכבים, שבלילות טובים, יכולנו לראות. והפשטות. לראות כמה באמת אנחנו צריכים. כמה מעט. כל כך הרבה דברים מיותרים אנחנו אוספים משך חיינו. וכאן, שלושה זוגות של מכנסיים, וחולצות, ואין צורך בכל היתר. וכשהולכים לקניות בסופר, קונים את מה שצריך לימים הקרובים, לא מגזימים, פשוט אין מקום, רק למה שבאמת צריך. היה משהו בפשטות הזה שכל כך נגע ללבי. הזכיר לי והחזיר אותי לאיזה בסיס.
כשהוא היה צריך לנוח, היו לנו מקומות מיוחדים להלין אותו. קוראים להם פה קמפים. חלקם מחוברים לחשמל, ויש בהם מטבח ומקלחת חמה. כמעט תמיד, אנחנו לנו בקמפים הללו. (יש גם חינמים, בלי מקלחת ומטבח, בהם השתמשנו רק כשלא הייתה לנו ברירה)
ופגשנו שם הרבה אנשים. נהדרים. עם חלקם ממש אנחנו שומרים קשר. זוג אחד שפגשנו במחנה לפני המילפורד, שנוצרה אתו פשוט שיחת מדרכה כמו שאומרים בקיבוץ, כמה שעות של שיחת מדרכה, הוא מארגנטינה, והיא מספרד, הם מטיילים ועובדים, חוסכים כל פעם כסף ושוב נוסעים (עכשיו הם בדרך ליפן) אנחנו מתכתבים בהודעות, הם קוראים את הבלוג שתורגם לאנגלית , יש לנו חברים נפאלים, זוג מקסים, שפגשנו בקמפ של הר קוק. ישבנו שעות אתם ושוחחנו, על החיים שהיו להם כילדים בנפאל, החיים שלהם היום כמהגרים באוסטרליה, מה הם חושבים, מה הם מאמינים, ההפיכה של המלך הנפאלי. הם שאלו על ישראל, והיה נעים לראות, שלא כולם שונאים אותנו, והיה נחמד גם לראות את החוט האינטרנציונלי, נטפליקס למשל, סרטים שכולנו ראינו. הייתה לנו שפה משותפת.
פגשנו רוכבי אופניים, שעושים את הטיול בניו זילנד ברכיבה על האופניים שלהם. גרמנים. בשתי הזדמנויות שונות, אנשים מקסימים, והשיחה הקולחת, המרתקת, השייכות הזאת של כולנו לטבע. באי הצפוני, פגשנו זוג צרפתיים שחיים כאן. גם אז, היה גשם וזמן, ואנחנו ישבנו יום שלם ודיברנו. מלב אל לב.
תמיד מפתיע ומרגש אותי, כשקשר נרקם, אין לו גיל או שפה, הוא פשוט מתקיים.
לקראת סופו של הטיול שלנו בניו זילנד היינו עסוקים מאוד במכירה שלו.
השבוע האחרון שלנו בניו זינלד היה שונה מאוד מכפי שהיה הטיול עצמו. וכנראה שזה גם חלק מהמסע שלנו.
הגענו לעיר כרייסצ'רץ', להיות שם כמה ימים, למכור את הואן ומשם להמשיך לויאנטם.
בכרייסצ'רץ' פגשנו ישראלים שזיהו אותנו מהר הטונגרירו. הם סיפרו לנו שיש כאן בית של אדם בשם ג'ון שהוא אוהב יהודים ומארח אותם. אז אחרי כמה ימים בקמפים בכרייסצ'רץ', הגענו אליו.
אני הרגשתי שחזרתי לגרעין.
מלא תרמילאים ישראלים, חלקם כבר מכרו את הואן שלהם וחלקם עוד לא, חלקם בתחילת הטיול שלהם וחלקם בסופו. וג'ון פותח את ביתו לפני כולם. מקלחת חמה, ומטבח ועברית.
אנחנו קראנו להם 'ילדים' הם הרי בגילאים של הילדים שלנו. זה הדור של המלחמה, הדור של אחרי מאות ימים של מילואים ולחימה יצאו לטייל. ונוצרת מייד אחוה ותחושה של הזדהות, ודאגה, וביום שישי הכנו כולם ביחד ארוחת ערב נהדרת, עם הרבה אנשים וקידוש, ונרות.
וזאת גם הייתה חוויה מאוד מיוחדת, להיות במחיצת אנשים צעירים, בבית משותף, קומונה.
לקוראיו המסורים של הבלוג, זכורה בודאי החוויה שלנו בכריסמס, בהוקטיקה אצל ג'יני ומייק. אנחנו נשארנו אתם כל התקופה בקשר, הם התעניינו בשלומינו, ואנחנו שלחנו להם תמונות מהפסגות אליהם הגענו. לצערנו, מייק עבר אירוע מוחי, והוא נמצא בשיקום בבית חולים בכריסצ'רץ'. לאורך כל התקופה, ג'יני עדכנה אותנו בשלומו. כשאפשר היה, הלכנו לבקר אותו. פעם אחת פגשנו רק את ג'יני ופעם שנייה פגשנו גם אותו. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בנו. ארבעה אנשים שלא הכירו אחד את השני, נפגשו ליומיים, ומשהו קרה ביניהם. אי אפשר להסביר את זה. אבל זה מה שקרה. מייק, זיהה אותנו. ג'יני ביקשה שנברך אותו, אני הקראתי פסוקים מתהילים, הפסוקים שהיינו אומרים כל מוצאי שבת בכיכר החטופים, שחזרו ברוך ה' כולם כולם.
שִׁ֗יר לַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אֶשָּׂ֣א עֵ֭ינַי אֶל-הֶהָרִ֑ים מֵ֝אַ֗יִן יָבֹ֥א עֶזְרִֽי: ב עֶ֭זְרִי מֵעִ֣ם יְהוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: תהילים קכא.
השאר תגובה