ביום גשום במיוחד, הגענו לחבל ארץ שקוראים לו קורומנרדל.
הגענו לחוף מיוחד של האוקיינוס, שבו מזכירה לנו אמא אדמה, את עצמה, את חומה, ואת העוצמות המשתנות שלה.
בשתי השעות שלפני השפל ואחריו, מגיעים אנשים מכל העולם, עם אתי חפירה, וכורים לעצמם בורות קטנים משם מבעבעים מים חמים. מצאתי את עצמי, כילדה בת חמש, חופרת בגשם בורות בחול של האוקיינוס עם עוד טיילים מכל העולם, משתכשכת אתם בבור משותף, גרמנים, צרפתים, ארגנטינאים, וחבורת נערים ניו זילנדית, שהתיידדנו אתה, נערים שקפצו אל גלי האוקיינוס מידי פעם, וחזרו מידי פעם אל אמא אדמה לינוק ממנה את חומה. ערן הלך לקפוץ אתם, ואני חיכיתי לי בבור החם.
כולנו, טיילי העולם, היינו בניה של אמא אדמה. התנהגנו יפה אחד אל השני. פינינו מקום לשבת ביחד בבור, העברנו מים חמים מידי לבור עם מים חמים פחות, קידמנו את פני החדשים שהגיעו אחרינו עם עצה טובה היכן כדאי לשבת, היינו ילדיה הטובים, כולנו חייכנו, היינו מחוברים לאיזו אמת משותפת של יופי, וקיום, אמת של גאות ושל שפל. ולשמחה. במובן של שמחת החיים הפשוטה, הילדית.
אני חושבת עליה, על אמא אדמה של ניו זילנד, כמה בשפע יש לה לתת לילדיה, וכנראה שיש גם שפע כלפיה. אני חושבת על הפונקציה הזאת, שנמצאת בכל בן אנוש, פונקציה של אם שופעת, חמה, שכולנו כה כמהים אליה. שואלת את עצמי, מתי אני מסכימה להשתמש בה בשפע, כלפי עצמי, כלפי ילדי, או כלפי מי שאני אוהבת. ומה צריך להתקיים, כדי שאוכל להשתמש בה יותר.
מאוחר יותר טיילנו למקום שנקרא מערת הקתדרלה.
היה כאמור יום גשום, והאוקיינוס כוסה בעננים אפורים, אני הייתי עם מטריה, והייתה אווירה של חלום. ישבנו למרגלות הסלע הגדול, ערן הכין לנו קפה בערכה ששריה קנה לנו, והקשבנו שנית לרחש הגלים.
כשפסק הגשם אחרי יומיים, ואפשר היה לצאת לטייל, עברנו לצד השני של חצי האי, ויצאנו לטיול של יום שלם. טיול של נחל, של הר ושל יער. טיפוס של מדרגות רבות, מעבר דרך גשרים, ובקתה שהייתה הפעם במצב מעולה, עם שירותים נקיים, ומקלחת קרה, ולידה למי שרוצה, עוד פסגה אחת, עם המון מדרגות, וסולמות ורגע אחד של להיות בשמיים.
אני חושבת על הקשר בין אמא אדמה ואבא השמיים. במובן המיתי, הקוסמי, אני חושבת על החלוקה הזאת, במיתולוגיה ובכלל בתוכנו.
באופן לא מודע כתבתי על אמא אדמה בדיוק בשבוע שבו לפני עשרים ושמונה שנים הפכתי אני לאמא.
ביום שישי. וגם אז היה יום שישי.
בשבילי, להיות אמא, הייתה החוויה הכי מחברת. חושפת את עומקי נשמתי ואת המהות האנושית שלי. חוויה שלוקחת בבת אחת את כל האלמנטים, הרגשי, השכלי, הפיזי והרוחני. והיא נצחית. היא נמשכת מרגע שילדנו ועד עולם. גם אחרינו.
אמיר, בכורי, שאין בלוג שיוצא לפני שהוא קורא אותו, ומגיב עליו, שהפך אותי לאמא, וחיבר אותי לאיזו אמת קוסמית של נצח. יומולדת שמח.
השאר תגובה