בתחילת המסע שלנו ביקשתי להרחיב את נקודת המבט שלי. ישבתי מול החלון הגדול בפיאה ושאלתי את עצמי מה יתרחב בי. ואיך זה יקרה.
ידעתי, שנקודות מבט, כשהן מתרחבות, כשזה מצליח, משהו בנפש נפתח לו.
יש הבדל בין ללכת ברגל
או לרכב על אופניים
יש הבדל בין לנסוע ברכב
ובטח אם הוא בית…
יש הבדל בין לחתור בקיאק
או לשוט בסירה
יש הבדל בין לשחות באוקיינוס
או לשחות בנהר
או אפילו באגם
ויש לטוס בהליקופטר. ואותה האמת, אפילו לא דמיינתי.
נדמה לי שנקודת המבט שלי שרואה גם מבפנים החוצה וגם מבחוץ פנימה התרחבה לה.
והמציאות נוקשת.
החיים, לא מתרשמים מזה שאנחנו יצאנו לטיול או למסע, או לטיול שהוא מסע. הם ממשיכים. מביאים אתם רגעים של החיים. נכון שאנחנו לא שומעים חדשות, אבל יש כאלה שמסתננות אלינו. ובטח כשמדובר במשפחה שלנו, באהובים שלנו. מי שהרחיק, בטח מכיר את התחושה הקשה של להיות רחוקים, כשמשהו קשה קורה בארץ, ובטח במשפחה.
אחרי המילפורד, ידענו שהר קוק מחכה לנו.
ידענו שעושים שם שיפוצים, ונוכל ללכת רק חלק מהמסלול.
עצרנו בדרך ליד אגם יפיפה ללילה אחד, והתנסנו בדייג. פעם, באיזה בר, ניו זילנדי מקורי (שקוראים לו פה קיווי) אמר לנו שאם אנחנו רוצים את החוויה הניו זילנדית האמיתית אנחנו צריכים לדוג, אז מאז זה ישב לנו בראש.
וגם אם לא דגנו, התנסנו בדייג. אני ראיתי בכך הישג שהצלחתי לשמור על הפתיון על החכה.
עוד כשהיינו במילפורד, הייתה לנו פגישה נחמדה עם זוג גרמניים, שיכול להיות שמימי מהיידלברג, מושכים את אוזני קצת יותר. בכל אופן, האישה הראתה לנו עשרים דקות של הטיסה שלהם בהליקופטר לגליישר של הר קוק. עשרים דקות. באמת.
אני אמרתי שאין שום סיכוי שאני אעשה את זה. וידעתי שאם אגיד שאעשה את זה, לא אשן בלילות הקרובים. אז החלטתי לתמרן את החרדה שלי. וערן שיתף אתי פעולה, כי כידוע לגברים אין חרדות מהסוג הזה.
הגענו להר קוק ביום שמש יפיפה.
יצאנו לטיולים בתחתית ההר הלבן תמיד. עשינו כמה מסלולים, ביחד עם כל היפנים. (מה שמעיד על כך שזה נחשב טיול תיירים)
איפה שלא תשב שם ביום יפה, אין צורך לזוז. המראה פשוט יפיפה.
לעת ערב ישבנו על שפת האגם שהפשיר, ושתינו קפה מעולה עם תמר.
כשסיפרתי לאמיר על ההתלבטות על טיסה בהליקופטר, הוא הזכיר לי ביטוי שהיינו אומרים פעם, ברור שנוסעים לסן פרנסיסקו (שזה ביטוי שהיה לנו בטיול שעשינו אתם בקראוון לפני שנים, שהמשמעות שלו היא שאם הגעת למקום, אל תוותר על להיות בו) ואמא שלי אמרה שזאת חוויה של פעם בחיים. ברוך אמר לה…
אז כשהיינו בדרך להר, אמרתי לערן, מה אתה אומר, אולי ניכנס לשדה התעופה. נראה.
וזהו, החלטנו לטוס. בהליקופטר.
לא היה הרבה זמן להמתין.
ואפילו לא פחדתי.
אז יש את הדרך. היא שם מתמיד. מחכה לנו. יש את איך שנהתקדם בה, יש את המבט אליה, ויש את המבט ממנה. ויש אותי, ואותנו בתוך כל אלה.
השאר תגובה