במתחם עינב בגן העיר בתל אביב, נפתח ביום רביעי האחרון למשך שבוע, ופתוח 24/7 פסטיבל הצילום הבינלאומי.
הלכתי לשם ביום הפעילות שלי, והזמנתי הדרכה, כי לפעמים במקרים כאלה, כשמבינים את הקונטקסט הכללי, נקודת המבט מתרחבת. לא רק התמונה שמצאה חן בעיני, זאת שקראה לי פתאום מבין האחרות, לא רק היא ואני, אלא מה מתרחש כאן בכלל. על איזה רקע שמו אותה. ואפשר, לחזור אל הפרטי, זה לא מוחק אותו, רק כשההקשר פתוח יותר, גם הפרטי מקבל עומק נוסף. החוויה מתרחבת.
מסתבר שזו עמותה חברתית, foto is:real שלקחה על עצמה לתת לאנשים שקולם בדרך כלל נשמע פחות מצלמות, וכך להשמיע את קולם. הם מכשירים מנחים, שעושים בכל רחבי הארץ קבוצות צילום כאלה, כי הם מאמינים, שאדם מספר הכי טוב את הסיפור שלו. וזה כמובן מאוד מצא חן בעיני הרעיון הזה.
חוזרת לרגע אישי. תמונות שנגעו בי במיוחד.
השנה הנושא של הפסטיבל הוא אין נושא. ככה שאנחנו מוזמנים לחשוב בינינו לבין עצמנו, מה לדעתנו החוט המקשר. אני חשבתי על המילה דמות, או דמויות. מה עובר אלינו כשאנחנו רואים דמות, ואיך היא מתעצבת בתוכנו כשאנחנו רואים אותה. איך היא נבנית. ואז ירדנו למטה, ובחדר אחד, היה מיצב מעניין במיוחד. 6 צלמים, קיבלו את שמות הכותרים של הסיפורים בספר החדש של אשכול נבו, לב רעב. כל אחד בחר אחד, עוד לפני שהוא קרא את הסיפור, רק על פי הכותר. סך הכל יש שם 6 עבודות של הכותרים של הסיפורים, ואפשר ללחוץ על הברקוד ולהקשיב לחלק מן הסיפור.
וזה מה שאני אוהבת ביום פעילות שלי, שהוא שולח שלוחות לעוד מחוזות שלא ידעתי. אז שמעתי את הספר. שזו גם חוויה חדשה, לשמוע את הספר באתר של עברית. בקולות שונים ומשתנים הקריאו לי את הסיפורים היפים כל כך של אשכול נבו, שאני מאוד אוהבת. שיש משהו פתייני בשפה שלו, משהו מגרה, ואוהב, ותוך כדי כך, לא תמיד כשאני מוכנה, נכנס לי האגרוף לבטן. הקשבתי להם, לסיפורים בזה אחר זה, וידעתי שאחד ייבחר, וכל כך שמחתי כשהלכתי למחרת שוב לחדר ההוא, וראיתי שיש התייחסות צילומית לכותר שלו. רונית פורת צילמה מכפר גלעדי, הקיבוץ בו נולדה.
המספר של אשכול נבו, הסתכן קצת הפעם, הלך קצת יותר רחוק, אולי התבגר, אולי אני התבגרתי. הוא לא כל כך מפחד לגעת במוות. אולי הוא כן מפחד, אבל מתגבר על הפחד. את הקובץ פותח סיפור פרידה מאבא ומסיים סיפור פרידה מאמא, כמו כריכה בנושא יחסי פרידה. הסיפור שנגע בי במיוחד, לא בהכרח כי הוא הטוב מכולם, הוא זבובים, המספר על ילד בן 13 שמשפחתו נוסעת לטיול פרידה מסיני (לפני שהחזירו אותה) ושם הוא פוגש ילד שסובל משיתוק מוחין, מכוסה כולו זבובים. נגע בי הילד המספר, הרגיש, שנורא רוצה להיות טוב, ולבחור נכון, ולאו דווקא מצליח. נגעה בי התגובה של המבוגרים לרגישות הזאת של הילד, הפער הזה בין ילד שאומר דבר כל כך נכון, למציאות שלכאורה גדולה ממנו. והשפה שלו, הפשוטה, האמיתית.
ובערב הלכנו לקאמרי לראות את נרות יומולדת.
המחזה עוקב אחר חיי אישה מגיל 17 ועד מותה אחרי שעברה את גיל מאה, דרך יום אחד, יום ההולדת שלה, שבו היא אופה עוגה שיש בה חומרים שהם הקסם של הנצח, היא מודדת את הגובה של הנוכחים על קיר מיוחד, ומחליפה את דג הזהב שלה. נגע בי מאוד הרעיון הזה, אולי כי גם אני עושה עניין גדול מיומולדת. זה יום מיוחד בשבילי, אני זוכרת דרכו את חיי. בכל יומולדת כמו נוסף עוד חרוז לשרשרת וכדי להכניס אותו נפתח החוט השני של חיי.
התפאורה בנויה כריבוע של במה מסתובבת, שיש בה בעיקר מטבח ופסנתר קווי המתאר של הבית נמצאים בראשו של הצופה, כי מעל יש גג, אבל אין לו קירות, הוא תלוי באוויר. על הבמה מתרחשים החיים, וסביבה מתרחש המוות. נדמה לי שהריבוע הקטן, מספר לנו על הקונפליקט בין חיים קטנים, עם בחירות שלא תמיד אפשר להבין אותן, לבין החלומות הגדולים, לצאת אל העולם או לפרוץ את קטנותם. אני חושבת עכשיו שאולי הרוטינה והחזרה השנתית על טקס יום ההולדת, היא כמו המצלמה שנותנים המנחים בעמותת foto is:rael רגע אחד שיגדיל את קולה של אישה אחת קטנה, מעיירה נידחת. יספר לנו את סיפורה. המשחק מאוד משכנע, ואולה שור (שמשחקת את האישה, ארנסטין) רגשה אותי במיוחד.
למחרת, נסענו לירושלים, לימקא, לרסיטל לחליל ופסתנר, של שרון בצלי ואיתמר גולן. כאילו נסענו לחוץ לארץ. וגם, לא כל יום ניתנת לאדם ההזדמנות לצפות עם כל חושיו בחלילנית וריטואוזית ברמה כזאת. לא בכל יום אדם זוכה לראות את הקולות. אני הרגשתי שהנשמה שלי מרחפת, עולה אל הכיפה באולם הותיק, כאילו חזרנו בזמן לעולם אחר. השילוב בין החליל לפסנתר יצר איזה קשר פלאי. אני לא מספיק מבינה במוסיקה כדי לכתוב עליה, אבל אני יודעת משהו על הלב שלי, והוא נפעם. אולי זאת המשמעות של הלב הרעב.
כזכור, אחרי שרואים את הקולות, אפשר לקבל את התורה.
כתיבת תגובה