בימי שישי מארגנת עיריית תל אביב סיורים ביפו העתיקה. בתוך הגשם הגדול, יצאנו עם מטריות לסיור מודרך. קבוצה עם מדריכה. חוצלארץ לרגע.
הסיור מתחיל במוזיאון יפו, יש שם תערוכה מעוררת מחשבה של אבנר שר, 'אֶל הֶעָבָר' שמה.
שר עובד עם שעם. כל העבודות שלו עשויות מהחומר הזה, שיש בו משהו נעים ועדין אבל גם עמיד וחזק. וגם יש הרגשה שרואים לו את הורידים. המונוגמיה החומרית הזאת, גרמה לי לחשוב על עדינות.
רגשה אותי במיוחד העבודה של קיר הכותל. פתקים מפוזרים על הרצפה באין סוף שפות, והפתקים והקיר עשויים מאותו החומר. הדימוי הזה יוצר תנועה דו כיוונית. אי אפשר לדעת האם הקיר התפרק לחתיכות שיצרו את האפשרות לכתוב פתקים, או שהפתקים אם יאספו נכון יצרו את הקיר מחדש. בכל מקרה הם חלק ממנו, והוא חלק שלהם. פתקים עם משאלות לפרנסה, ולשלום, ועוד פתקים בשפות שלא הבנתי.
משם הלכנו לבית של אמנים, שי ותומר, שפתחו את ביתם וספרו על היצירה שלהם. בין הסמטאות יש תערוכות אור יפיפיות. האמנות זמינה לכולם, כל יום כל היום.
הסיור הסתיים בגלריית מזל דגים, שמציגה עכשיו תערוכה, ערוגות בארי . עפרי לוי חברת הקיבוץ ליקטה צמחים ירוקים מבארי שצמחו ליד הבתים ההרוסים. הצמחים מפוזרים בינות רעפים שרופים. אני חושבת עכשיו על ייצוגים של מציאות. הצמחים כמו מאות האלפים הגולים מביתם, מספרים לנו כאן את הסיפור של השבת ההיא. ואולי זה הצד המפחיד של העדינות, שאפשר בחסותה, להתייחס לאמירה שלה כאילו שזה עוד סיור בגלריות של יפו ביום שישי. שאני יכולה גם כאן לספר את זה כמו עוד דבר שעשיתי ביום הפעילות שלי. וברור שזה לא.
שגרה או עצירה. שתיקה או דיבור. חיים או מוות.
ואני מקיימת את יום הפעילות שלי. בבוקר הלכתי למוזיאון העיר תל אביב, שעשוי טוב ונעים, אחר הצהרים הלכתי לסרט נפלא. עשרים אלף מינים של דבורים.
אישה נוסעת עם שלושת ילדיה לחופשה בכפר הולדתה. מסתבר שצעיר בניה, מרגיש את עצמו בת. הסרט פותח את מניפת התגובות השונות של כל אחד מבני המשפחה ואנשי הכפר לנושא הזה.
היציאה לכפר מחזירה אותם לטבע, ליצירה, לסבתא ולדודה הדבורנית. עם הדודה הזאת נוצר לצעיר קשר מיוחד. אתה הוא מצליח לדבר. היא באמת מקשיבה לו. ואז הוא יוצר קשר חברתי. מפה נראה שאפשר להתחיל.
שווה לראות את הסרט הזה. הוא עשוי נפלא. יש בו המון עדינות. ורוך. הוא עוסק בשאלות מורכבות, כמו שאלת הקבלה של הורים את ילדיהם, או שאלת הקבלה של אנשים את עצמם, היכולת שלהם להכיר בקושי, לגעת בו ולא להתעלם ממנו. יש לו הצעות שונות ומגוונות לאיך להתמודד עם השאלות האלה.
ובערב הלכתי לבלוז לחופש הגדול. בית לסין העלו אותו כמחזמר.
זכרתי את הסרט העצוב, עם יוסי שנהיה פתאום ילד שלי מוצלח. הוא נשמע לי לפעמים כמו בן דוד של אליפלט.
העיבוד שלו למחזמר, נגע מאוד לליבי. וצריך להגיד. שמאז השביעי באוקטובר כל מילה חשודה. אני מתכוונת באופן פנימי. כל רגש מקבל את הקונטקסט הרחב יותר. העיסוק בילדים שהולכים לצבא, ששואלים שאלות על מלחמה צודקת, שמבקשים להיות בני העולם, לעשות אהבה ולא מלחמה מקבל עכשיו סטירת לחי מצלצלת. בעל כורחנו, חזרנו כל כך הרבה שנים אחורה.
"כְּשֶׁהָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ, הַשִּׁיר הַנָּכוֹן מְדַבֵּר.
עַד אָז דִּבֵּר הָרֶגֶשׁ, הַשִּׁיר הָאַחֵר.
עַכְשָׁו הִגִּיעַ הַזְּמַן לַשִּׁיר הַנָּכוֹן לְדַבֵּר".
שר נתן זך ואני שואלת את עצמי, מהו השיר הנכון בשבילי, בשבילנו, בתקופה הזאת. ואיך שרים את השיר הנכון, בעדינות, ברוך, או שאולי אחרת, במילים גלויות, ישירות, בוטות.
בבית ביאליק דיברו השבוע כסיום לאירועי המצפן, על דולי סיטי, ספרה פורץ הדרך של אורלי קסטל בלום.
זאת הייתה הרצאה מרתקת. בתוכה שולבו גם קטעי משחק שעשו אינטרפרטציה מקסימה לספר ההוא המופרע כל כך. הרופאה הרוצחת, האמא הרופאה המנתחת, שמרוב חרדה מנתחת את בנה חזור ונתח, שאינה משאירה איבר אחד במקומו, מבלי שקיבל ממנה ניתוח הגון.
אורלי קסטל בלום ספרה על התקופה שבה היא כתבה את הספר, היא ספרה סיפור קשה על אישה צעירה שאבדה את אביה, בדיוק ילדה, והייתה במצב נפשי קשה, שפסיכיאטר אבחן לא נכון, ונתן לה כדורים חזקים במיוחד, אנטי פסיכוטיים. הקהל צחק. צחוק גדול. היא פורצת אל הלב, ויש לה הומור שנון במיוחד. אולי הומור הוא דרך ביניים בין עדינות לבוטות. אפשר להגיד בחסותו את הדברים הכי קשים, ועדיין יקשיבו לך כי הומור מפתה.
ויש ונדמה כי בעת הזאת דרושה אמירה מפורשת. ברורה. לא מרומזת, לא כזאת שמשאירה את האפשרויות פתוחות לפרשנויות ורואה מורכבויות. אבל הרי באותה נשימה גם ברור, שאין דבר כזה אמירה מפורשת. כל מילה ברגע שיצאה מהפה שלי, מתקבלת באופן שונה באוזנו של האחר. ואם אני רוצה לדבר, אני צריכה לקחת את זה בחשבון. הרצון לאמירה מפורשת, מקורו אולי בצורך להיאחז במשהו שכל כך נשמט בתקופה הזאת. אני יכולה להבין את הצורך, אבל גם לדעת שהוא רק משאלה.
שגרה ועצירה, שתיקה ודיבור, חיים ומוות.
השאר תגובה