מסע לגיבור

השבועות האלה, בצפון של ויאטנם, הם בשבילנו יפים בהרבה, ומרתקים בהרבה, ומתאימים בהרבה למה שאנחנו אוהבים.

הגענו עם ערב לעיירה פונג נה. וצריך להגיד שלהגיע בחושך, למקום לא מוכר, עם תיקים על הגב, ביום חג שבו כמעט אין מוניות, היא התחלה של סיפור לא מוצלח. ואכן, נסענו למקום לא נכון, וחזרנו על עקבותינו, והגענו לחדר שלא נראה בשום צורה כמו התמונה ב booking…  הלילה עבר, בחרדה שאולי יכנסו לנו לבקתה כל חיותו יער, כי הדלת לא בדיוק נסגרה, והמקלחת הייתה קרה, והשירותים פנו לכיוון הלא נכון, אבל בסוף, הגיע הבוקר, וגשם בלתי פוסק התחיל לרדת. ואנחנו החלטנו לפי שעה לקחת טיול מאורגן.
מרחק לא רב מהעיירה, יש שמורת טבע עם יערות גשם, הרים מצויירים, ומערות יפיפיות.

יש משהו בטיול מאורגן. המדריכה מדברת אנגלית, יש אנשים מכל העולם סביבנו, אפשר להבין את ההקשר של המקום בו אנחנו נמצאים בכל מיני רמות. למשל להבין שהנהר של פונג נה (תרגום מילולי של דרך ההר) היה קו פרשת המים בין הצפון לדרום. למשל להבין שהמערה שבה שטנו, הייתה בית חולים בזמן המלחמה. למשל לשמוע אותם מדברים על אמריקה, ועל ההפצצות, או על המצב הכלכלי הקשה. המדריכה שלנו המקסימה ספרה לנו, שגברים צעירים רבים נוסעים לארצות רחוקות כדי לשלוח כסף למשפחות שלהם, וכך הם מצליחים לבנות בתים. יש ילדים שלא רואים את האבות שלהם משך כמה שנים. היא אמרה, פעם היה קשה מבחינה חומרית, היום קשה מבחינה רגשית.
ואני שואלת את עצמי, אז איפה הכסף בעצם? למה התיירות לא מצליחה לרומם אותם? למה המדרכות נראות ככה, והכבישים, ומה בעצם אני לא מבינה. ואיך אבין? איך אעשה שומשום היפתח, ומשהו יקרה, ואבין.

אולי כמו עלי באבא, הלך בשנת 2005, ויאטנמי אחד לטיול והוא הרגיש שהוא מצא מערה. היה לו שכל לקרוא לעוד אנשים, שקראו לחברה האנגלית בעניני מערות, והם גילו מערה שאורכה 31 ק"מ. מערת נטיפים מדהימה. מערת גן העדן שמה.
האם בשביל להבין, צריך לצאת ממנו, מגן העדן?

למחרת כבר לקחנו אופנוע, ורכבנו למרות שהיה גשם לטיול ביער גשם עם עצים ומפלים והרים. יפה, אין מה לדבר, יפה. לא ניו זילנד, אבל יפה. המעקה מחבל שקשרו אותו בדרדלה, או עם חוט ברזל שהעלה חלודה. בכל אופן, המסלול יפה, ופתח לנו משהו הטיול הזה.

אבל השוס כמו שאלה אמרה של העיירה הזאת היא המערה האפלה.

אנחנו הגענו אליה מוקדם בבוקר עם אופנוע באופן עצמוני. אמרו לנו לחכות חצי שעה, אם מגיעים עוד אנשים יוצאים בקבוצה, ומאחר והיה בוקר, והם לא הגיעו היה לנו בעצם סיור פרטי עם מדריך, שצילם אותנו, גם בתמונות וגם בוידאו, גם כשלא ידענו שהוא מצלם, אז בעצם היה אתנו צוות צילום שאמיר דיבר עליו לפני ויאטנם.

יוצאים עם בגד ים בלבד, חובשים קסדה שיש בה מתג לפנס, וזהו. חתירה בקיאק, וכניסה למערה חשוכה ושחיה, ובוץ, והליכה בחושך. שומשום נפתח.

הקסם לא פג גם בעיירה טאם קוק, גם היא מלאת הרים, נהרות, מערות ומקדשים.

זה נראה לא יאומן, יש הר, שבמקום אחר כדי לעבור אותו אתה צריך לעלות ולרדת, ואילו כאן, המעבר הוא מתוכו, בתוכו, שומשום היפתח, ואתה בפנים, שט בסירה.

אני חושבת עכשיו על הביטוי הזה, כדימוי. מהו בשבילי השומשום הזה, שקוראים לו כך, כי הוא עשוי מהצמח שומשום שפריו נפתח בקלות מהרוח. מה עוזר לי לפתוח את מערת האוצר שלי, מיהם השודדים שלי, שמונעים ממני להיכנס אליה, מיהי מרג'אנה שלי, שמגנה עלי ושומרת מפני השודדים האלה, ואיך בסופו של דבר יש רגע, שבו היא נפתחת, המערה. האם הוא חלק מתהליך שכל מה שקרה הביא אותי עד אליו, או שהוא מקרי, רגעי, פלאי, פראי ובלתי נשלט.
ועוד דבר אחד. בסוף השומשום היפתח, יש גם שומשום הסגר. כי המערה הזאת, מערת האוצר, טוב לה להיות מוגנת, עם גבולות שמורים.