זה קורה, כשהדרך מתמשכת.
בדרך מהא לונג בי, להא גינג, בעודנו בסליפר, דיברנו עם ניצן. קיוונו כל כך שנפגש אתה ועם אפרת בעוד כמה ימים ליומיים שתוכננו כבר כמה חודשים מראש. ואז, בתום השיחה, הגיעה האזעקה הראשונה.
הרבה רגשות.
וגם, מה עושים. ואיך מקבלים את ההחלטה שתהיה הכי נכונה בשבילנו.
קצת כמו השאלה, איך כותבים בלוג על טיול כל כך נפלא לאנשים שרצים בין התרעה לאזעקה.
זה קורה. יש ללכת ללכת.
הגענו למפרץ הא לונג בהתרגשות מאוד גדולה. הוא נחשב אחד מפלאי תבל, ואנחנו הזמנו בו קרוז עם לילה בים.
זאת חוויה מאוד מיוחדת, להפליג בסירה בתוך מפרץ שההרים נוסקים בו מן הים.
וגם החוויה של ההפלגה עצמה, בחדר נהדר, עם מרפסת לים, אבל כזאת שהיא ממש על הים, בספינה מקסימה, עם מעט אנשים מכל העולם.
הפלגנו מעט פנימה, יצאנו בקיאקים לכיוון החופים הקטנים שמתחבאים בין ההרים המתנשאים בתוך המים, ושחינו בים.
בערב הייתה ארוחה ויאטנמית אליה הגיעו כל האורחים לבושים בבגדים מסורתיים.
עוד כשהיינו בנמל, ישבנו לצד זוג שנראו לי בהתחלה אירניים.. אמנם זה היה לפני, ובכל זאת חששתי מהם עד שהם אמרו שהם הודים.. מאוד התחברנו אתם, הם נישאו זה עתה והבאו אתם את ניחוחות החתונה שנערכה ארבעה ימים ברוב הדר ותלבושות בהודו.
הזריחה על הסיפון, הטאי צי בבוקר, הנסיעה לאי הנשים, היה פשוט חוויה נהדרת.
מאיגרה רמה ירדנו לבירא עמיקתה, כשהזמנו חדר צר במקום מפוקפק רק בגלל שיהיה קרוב למקום הנסיעה שלנו יום למחרת. וצריך להגיד, המעברים בין המקומות, הנסיעות, התיקים, הפריקה, האריזה, כל אלה יכולים ברגע אחד להיות מייאשים, בעיקר שנוספת לכל אלה חוויה של חוסר ודאות, שקשורה לשפה, להבנה של המנטליות, ולהבדלים הרבים של העולם השלישי..
ואז בדרך התחילה המלחמה.
שום דבר לא ידוע. לא שנה לא שבוע. יש לנוע לנוע. ולחשוב שהייתי יכול. אבל, בן אדם.
אחרי נסיעה נוראית, בסוף הגענו להא גינג. ולמחרת יצאנו לטיול אופנועים, המכונה הלופ.
יצאנו בקבוצה של 6 אופנועים. ערן ועוד שני בחורים צעירים מקסימים מישראל, רכבו בעצמם, ושתי בחורות מקסימות מדנמק ואני רכבנו מאחורי רוכבים מקצועיים, משך שלושה ימים. עלינו הרים, וירדנו גאיות, הגענו לכפרים נידחים, עם אוכלוסיה שחייה כמו לפני המהפכה התעשייתית, בדלות שקשה לתאר, ואף אחד לא יכול להגיד מי יותר שמח. אין ספק שלנו יותר נוח, אבל לגבי השמחה, קשה לומר בודאות.
הנוף עוצר נשימה, והחברותה הייתה נהדרת, והשהייה הבלתי אמצעית דרך האופנוע עם העולם, הייתה חוויה בלתי רגילה.
כשנפרדו בחיבוקים, אמרתי לבנות מדנמק, שאני מצטערת, הן 'נתקעו' עם ארבעה ישראלים בזמן לא אידאלי. דמעות הציפו את עיניהן כשהן אמרו, שהן רואות אחרת עכשיו את המלחמה. ומקוות שהמשפחות שלנו תהינה בסדר.
זה קרה כשהדרך התמשכה לי. לא ידעתי איך זה בא לי.
השאר תגובה