מסע לגיבור

מקצף גל ועננה, כתבה פעם נעמי שמר על העיר תל אביב, בניתי עיר לי לבנה.
עלינו לסאפה אחרי הלופ של הא גינג. (זה משבוע שעבר והאופנועים)
והם קוראים לה, לסאפה, העיר בערפל, שנותן פעמים רבות את האפקט של עיר לבנה.

רק ביום החמישי לשהותינו כאן, יכולנו לראות אותה בבהירות. ככה, אפשר לומר שהיא ביישנית, או שלוקח לה זמן עד שהיא מפשירה, אפשר לומר שהיא משחקת אותה קשוחה, או שהעננים משתלטים עליה. כל אפשרות נכונה לא פחות מהקודמת.
אתם במלחמה, ואנחנו בערפל.

האיזור כולו מתאפיין בטרסות של גידול אורז, מה שהופך את הנוף לציור מופלא, זאת בהנחה שרואים אותו, כי רוב הזמן, כפי שכתבתי, כיסה ערפל סמיך את הנוף המדהים שלידנו.

במהלך שהותנו פה, ברוב הימים שכרנו אופנוע, ויצאנו לטיולים בהרים הסמוכים, עטויים במעיל גשם מיוחד, עשוי ניילון (של ערן כחול ושלי, איך לא, אדום) מוכנים לכל טיפה שלא תבוא.
באחד הימים, בעודנו נוסעים למסלול הטיול שלנו, שמנו לב שאנשים רבים סביבנו לבושים בבגדים מיוחדים, הנראים כחלק מתלבושת מסורתית של חג.

כמובן שסטינו מהמסלול המתוכנן כדי להבין במה מדובר.
ככל שירדנו למטה, הלך הערפל והתבהר, והכפר נגלה לעינינו. המוני אדם, לבושי חג, התקדמו לעבר מגרש גדול. אנחנו לא ידענו במה מדובר, אבל הלכנו עם הזרם. הייתה תחושה של חג. דוכני אוכל, דוכני משחק, כולם לבושים בבגדים מסורתיים, בנים ובנות, גברים ונשים, ילדים זקנים וטף.

ראינו תחנה של חציית נהר על עץ במבבוק – ילד חצה את הנהר על במבוק, וערן נזכר בעמוד עליו היה מטפס בחגים בקיבוץ. הסתבר שמדובר בחג לפני שתילת האורז, מעין תפילה להצלחת הגידול בשנה הקרובה. אנשים מכל האיזור הגיעו לחגוג ולהצטרף לתפילה.

רוב האנשים הולכים כאן עם נשים, הנקראות בפי הישראלים 'מאמות'. הנשים הללו, הן כמו מדריכות טיולים, חלקן לוקחות את התיירים, מבשלות להן, ומארחות אותם בביתן. אנחנו הולכים עם האפליקציה שלנו, עוד מניו זילנד, אול טרייל, ובזכות הניווט המעולה של ערן מצליחים לטייל בעצמנו. עשינו כאן כמה מסלולים שעוברים דרך הכפרים, עולים בהרים יורדים בגאיות סביב טרסות האורז המקסימות.

ביום גשם אחד עם ערפל כבד, אחרי שהלכנו למפל שנקרא מפל האהבה, המשכנו לנסוע לכפר מהלך חצי שעה נסיעה איטית באופנוע. משום מקום הגיעה אישה עם אופנוע, והציעה לנו אמבטיה חמה. סעו אחרי, היא אמרה. היה נהדר להיות בתוך חבית עם ריח מיוחד, שמעלה אדים, מים חמים בתוך הגשם והערפל, עם חלון המשקיף אל השדות, ומים שנראו עם הרבה קורזיה. את המים אגב, הם מרתיחים בתוך סירים גדולים המחוממים עם גחלים.

ממש ליד סאפה, שוכן ההר הגבוה בויאטנם, פנסיפן. ברגל, לבד, אי אפשר לעלות עליו, אלא עם מדריך מקומי, בדרך כלל מהלך יומיים. אנחנו החלטנו לקחת הפעם את הרכבל. וגם כמובן, לחכות ליום יפה, שאפשר יהיה לראות. קצת כמו הג'ירפה והאריה, חיכינו בשקט בשקט לראות מיהו מיץ פטל. וביום שלישי, פעמים כי טוב, היא הגיעה, השמש.

אני מאוד פחדתי מהרכבל. אבל ידעתי שככל הנראה בחיים האלה, לא אהיה כאן שוב, וחבל לתת לפחדים שלי לנהל לי את החיים. חלקו של הפחד עבר לי כשהמתנו בתור שהתארך לו מאוד, תוך שמיעת מוסיקה ויאטנמית מקורית, וגם כשהקרון השתחרר מהרצפה בין שמים וארץ ונסק לגובה 3350 מטר.

וגם בהר עצמו, עליית המדרגות, כשכל רגע יש שלט שאם אתה מרגיש לו טוב, תתקשר למספר הזה, ומערכת קריזה שאומרת לך ללכת לאט ולשים לב כי אתה בגובה רם, תנשום לאט לאט. באחוזים רוב הזמן הצלחתי להיות בזמן ובמקום, ולשאוף לתוכי בין כל הנשימות את יפעת המקום הזה, הרם כל כך.

ועוד מילה על אריק איינשטיין, שהוא מספר אחד אצלנו. בערבים כאן ראינו את הסדרה החדשה המעולה שעשו עליו אבידע ליבני, יואב קוטנר ואסף אמיר. ניחוכה של העיר הלבנה, הגיע אלינו במלא עוזו, ומשהו התחבר בטעם המתוק חמוץ, הגעגוע והאהבה.