מסע לגיבור

המעבר מניו זילנד לויאטנם, הזכיר לי מעבר שעשיתי פעם מקיבוץ בים המלח לתל אביב הבירה.

רגע אחד היינו בטבע, לעיתים שעות ללא מגע יד אדם, ובמשנהו, עברנו לעיר סואנת, עם צפיפות אוכלוסין שאי אפשר לתאר. אמיר אמר לי בשבועות האחרונים שהוא היה רוצה שיהיה אתנו צוות צילום לראות את התגובה שלנו לעיר אסיאתית כזאת, מהעולם השלישי. בהעדר אחד כזה, נעשה אנחנו את כל התפקידים, המפיקים, הצלמים, הכותבים והמפרסמים.
סייגון תפסה אותי מהופנטת.
כי באופן תמוהה מאוד, למרות ההמון, הכבישים הסואנים, מליוני האנשים ברחובות, אלפי עגלות של אוכל שונה ומשונה, איך שהוא, כל אחד מוצא את מקומו.
בכביש למשל, אתה עומד בצד אחד שלו, בטוח שאין סיכוי שתצליח לעבור אותו, אין רמזורים, אין תמרורים, כולם ביחד אחד על השני, מליוני אופנועים, ומכוניות, ואז, איך שהוא, אתה עובר. ואחרי כמה פעמים כאלה, אתה מבין שכל מה שצריך הוא להשתלב.

כמו מילת קסם, שמהלכת עלי. להשתלב. לא להידחף, לא לרוץ קדימה, לא להישאר מאחור, פשוט לשים לב, איך כולם הולכים, בראש מורם, והופ, חצו את הכביש.
אנחנו נסענו בהתחלה עם מעין רקשה, שהרכיב את ערן ואותי על אותם אופניים.

וצריך להגיד שבעל הרקשה, אינו דובר את השפה האנגלית. כמוהו כרוב המכריע של האנשים שפגשנו כאן, אינם דוברים את השפה. אף לא מילה. אפילו פקידי קבלה בבית המלון בסייגון, אינם דוברים את השפה האנגלית. מתקשרים אתם עם גוגל טרנסלייט.

אבל מי ששבה את לבי יותר מכל, היו הסבתות של סייגון.

יש להן דוכנים של אוכל, או שתיה. דוכנים קטנים, מרוכזים עם המון רטבים, ומוצרים שונים ומשונים, הן עובדות מהבוקר השכם יש לידן לפעמים כיסאות מפלסטיק קטנטנים שאפשר לשבת ולאכול, כמו בתי קפה פריזאיים, עם כיסאות הפונים אל הרחוב, רק מפלסטיק, בגודל של ילדים. ומה שהכמיר את לבי במיוחד, היה לראות אותן בצהרים, או אחרי הצהרים, ישנות על כיסאות נוח שיש ליד הדוכן שלהן.
היה משהו בפשטות הזאת שלהן, בהשתלבות עם הרחוב, ועם העבודה שלהן, ועם שְׁאוֹנָהּ של העיר, שכמו לא מפריע להן לעשות את השְׁלַפ שְׁטוּנְדֶה שלהן.

בלילה, יצאנו לקרוע את העיר.
והלילה כמו היום. אין הפרש בכמות האנשים הבלתי נתפסת. הלכנו ברחוב עמוס לעייפה באנשים מבלים, רמקולים חזקים הפיקו צלילים רועשים מהברים, להקות שרות מוסיקה חיה, בנות חצי ערומות עומדות על במות, ריח חזק של אלכוהול וסיגריות.

למחרת, הרהבתי עוז התיישבתי ליד שתי נשים מבוגרות, והתחלנו לדבר.
שתי נשים, אחיות, אחת בת 75 והשניה 69. הייתה להן חנות לממכר עיתונים. אבל, כמו שהיא ספרה, המצב של העיתונות המודפסת בכי רע, והן נאלצו להשכיר את החנות שלהן. אין להן ילדים. אני המצאתי לי סיפור שלם עליהן. ואז הגיע האח שלהן. הוא דיבר טוב יותר אנגלית, והן נעלמו.

המשכנו לטייל ברחוב, וראינו הופעה של ילדים לקראת השנה החדשה בבית ספר יסודי.

והאוכל. ערן אומר שבניו זילנד הלכנו הרבה ואכלנו מעט. וכאן, אנחנו אוכלים הרבה והולכים מעט. השפע הזה של הטעמים, הרטבים, העסיסיות, והכל זול מאוד, ונגיש, בכל מקום, בכל פינה.
נראה שכולם אוכלים בחוץ. ילדים קטנים, בבוקר לפני בית ספר, יושבים ברחוב על הכיסאות האלה ואוכלים אורז עם מרק. ונראה שזה ממש עניין תרבותי, המסורת הזאת, לשבת עם אנשים בחוץ, לאכול אוכל טרי שעושים לך ממש מול עיניך, ולהיות ביחד.

יש משהו קומוניסטי ברחובות הללו, השלטים, סימני המגל, הצבע האדום, דמויות האיש והאישה, המשפחה, הכיכרות הגדולות.
המדריך שלקחנו יום אחד לדלתא של המיקונג, אמר לנו משפט שהולך אתי: בכל מקום יש שוטרים. את חלקם רואים, ואת רובם לא רואים. הם יכולים להיות כל אחד. אולי אפילו הנהג שלנו.

זה מקום חשוף ורגיש עבורי, להיות עם השאלה, איך והאם אני מבינה נכון את המציאות. ונדמה שויאטנם מאתגרת אותו, בשפה, בתרבות, במנהגים, בטעמים, בחריפות. ככל הנראה, גם זה חלק משמעותי מהמסע.