מסע לגיבור

בַּמֶּה לְהַמְתִּיק אֶת הַיָּמִים, כתב פעם נתן זך.
אחרי שנשמנו רגע מהירידה מהאנפורנה, החלטנו לצאת לטיול אופנוע של כמה ימים. כטיול הכנה, יצאנו עם אופנוע לטייל באטרקציות המקומיות של פוקרה : תצפיות מההרים הסובבים אותה, מערת עטלפים, ופגודות מקסימות. החבר הנפאלי שלנו, (מהטיול בניו זילנד) הציע לנו ללון בפגודה המשקיפה על פוקרה, ולהתעורר שם בזריחה. היה יום ערפילי, כך שאת הזריחה לא ראינו, אבל היינו בתוך הטבע, ולא פחות חשוב, הבנו שצריך להחליף את האופנוע אתו רצינו לצאת לטיול.

ביום חג החירות, יצאנו לטיול של שלושה ימים עם אופנוע.

יש משהו פתוח בנסיעה עם אופנוע, נסיעה בתוך הנוף, עם הריחות, והקולות, והאוויר. השמש בדיוק יצאה מתוך המסתרין שלה, והרי ההימליה זרחו אלינו בלבן. כמו גילוי שכינה זה נראה. רוב הזמן היא בהסתר פנים, ופתאום מתגלה. מספרת את הסיפור שמאחורי מה שרואים, כשלא רואים.

האיש ממנו שכרנו את האופנוע כולל קסדות נורמליות, מעילים וכפפות, הציע לנו מסלול מקסים. שם הכינוי שלו הוא ציון, כי הוא דומה מאוד לציון ברוך, ועובד עם הרבה ישראלים. הוא שלח אותנו לכפרים בראשי ההרים, שהעליות אליהם תלולות מאוד, והיה צריך להתרגל לסגנון הנסיעה הזה.
אז לפני שאמשיך רגע לומר משהו על הכביש, הדרך, הנתיב, המעבר, ועל הנהג. כי לא מדובר בכביש שיוצא ממקום אחד וממשיך כפי שהוא התחיל. פתאום הכביש הופך להיות דרך עפר, או דרך חטחטים, עם בורות ואבנים משושננות, או דרך בוצית, פתאום אין מעבר, פתאום טרקטור חוסם את הכביש ועוד כהנה וכהנה הפתעות של דרך. ערן נהג מעולה, ואני התגברתי על הפחדים שלי. (לרוב)
כשהגענו לריזורט הקליף ביום הראשון, הייתה לי הפתעה. גיליתי שהוא שוכן מהצד השני של תהום עמוקה מאוד, והדרך להגיע אליו עוברת בגשר תלוי מכבלי ברזל. זה אחד המקומות המפורסמים בנפאל לבנג'י.

אני מאוד מפחדת מגשרים בכלל, וגשרי חבלים בפרט, מגובה בכלל ומ 228 מטר בפרט. אבל לא הייתה לי ברירה, נשמתי עמוק, וכל הדרך (שזה בערך חמש מאות מטר) אמרתי בלופ שמע ישראל. וככה הגעתי בסוף לצד השני של הנהר.

המקום היה מקסים, שקיעה מקסימה, וזריחה מדהימה, שיחות מרתקות עם בעלי המקום, ותחושת נינוחות ושלווה.
יצאנו בבוקר (שוב דרך הגשר) לעוד יום נסיעה שעבר דרך מקדש קדוש במיוחד עם המוני נפאלים הצועדים אליו במיטב מחלצותיהם ומנחותיהם וכפר השוכן בפסגה של הר, ונסיעה בתוך ירוק בגיא ובעמק, ואפילו מפל מים שנקווה לבריכה (ערן נכנס למים, אני רק הרטבתי את הראש) והגענו למלון שמהחלון שלנו ראינו את ההר.

הדרך נפתחה אלינו בכל פעם מחדש. הרי ההימליה המושלגים הציצו אלינו במלואם, בחלקם, כשרשרת או כרכס, בכל פעם אחרת על פי הכיוון של הנסיעה. וגם ראינו נשרים, ממש מעלינו.

למחרת היה צפי לגשם כבד. כך שיצאנו מוקדם. הדרך חזרה הייתה קלה בהרבה. אני חושבת שזה שייך לידיעה. כשיודעים את הדרך הרבה יותר קל להתנהל בה. ובאמת, הייתה לנו נסיעה נהדרת.