מסע לגיבור

כמו שניו יורק היא לא ארצות הברית, ותל אביב אינה ישראל, כך האנוי היא לא ויאטנם.

הגענו אליה ביום שישי לפנות ערב, הזמנו לנו (כך חשבנו) דירה שתהיה שלנו, שנוכל להכין בה את ארוחות הבוקר שלנו, סלט עולמי של ערן, וחביתות, ואבוקדו, וזיתים, וארוחות צהרים שאנחנו אוהבים, ונהיה קצת פחות בתחושה של מלון, ויותר של בית.
ברובע העתיק של האנוי, הדירות מחולקות אחרת. אז המטבח היה בקומה אחת, והחדר בקומה אחרת, והמקלחת והשירותים בחדר אחר. האם והבת שמשכירות את ה'דירה' היו מאוד נחמדות, והחלטנו להישאר שם יומיים ולעבור בראשון לדירה אחרת, שניהיה בטוחים שיש בה הכל באותה קומה – כלומר מחוץ לרובע העתיק.
האנוי האירה לנו פנים, אחרי סאפה הערפילית והקפואה, מצאנו אותה במזג אוויר אידאלי, לא חם מידי ולא קר מידי, שוקקת, שמחה, רחבת ידיים, עם בתים יפיפיים, בסגנון צרפתי, ועוד הרבה לפני כן, היסטוריה של אלף שנים.
המקדש לספרות, הוא קומפלקס של פגודות מקסימות בנות 700 שנה. מעורר השראה, לחשוב שלפני 700 שנה התחילה כאן סוג של אוניברסיטה, והמלומדים שעמדו בבחינה קיבלו חותם שחרוט עד היום על לוחות האבן. עד היום מגיעות כיתות לציין טקסטים, ואנחנו נפגשנו עם בני כיתה א' נרגשים.

צעדנו אותה לרוחבה ולאורכה, מקברו של הו צ'י מין, המנהיג שחיבר את ויאטנם, ועד בניין האופרה מדוכני השוק האינסופיים הברים לאורך מסילת הרכבת שעוברת תוך כדי שאנשים סועדים, ועד האגם למרגלותיו היא שוכנת.

מידי בוקר, מגיעים אנשי האנוי אל האגם ועושים שם תנועות מסוגים שונים. חלקם עושים טאי צ'י, חלקם משחקים בכדור מיוחד עם הרגל, וחלקם, רוקדים ריקודים.
ואנחנו הצטרפנו אל הרוקדים.

משך כמה ימים הגענו מידי בוקר לאחת הרחבות, לרקוד אתם. היה מרגש לשמוע שירים כמו 'אני חוזר הבייתה' כמובן בגרסאות אחרות, וגם התרגשנו מאוד לשמוע את 'רבינושקה' (אט זורם הנחל) שרביעיית גבעת ברנר שרה לזכרו של דני.

לקראת סיום, שכרנו אופנוע, והגענו בבוקר לרקוד אתם. בתום הריקודים אמרנו שלום, ותודה, והיה נהדר. ניגשה אלי אישה ויאטנמית, שחייכנו אחת אל השנייה בימים האלה, תוך כדי ריקוד, ושאלה אם נבוא גם מחר. אני אמרתי שאנחנו טסים, והיא שאלה אנחנו רוצים להיפגש אתם מאוחר יותר. אמרנו בשמחה, ואז, היא הציעה שנבוא אליהם הביתה, עכשיו.

הייתה שעת בוקר, ואנחנו נסענו אחריהם באופנוע הבייתה. זאת הייתה פעם ראשונה שנכנסנו לבית שהוא אינו מלון או משהו דומה לו בויאטנם והתרגשנו מכך מאוד. היא בת 70 והוא בן 78. הבנות שלהם חיות בשטוקהולם, שבדיה.
הוא עצמו, למד באוניברסיטה במינסק, ביילורוס, שש שנים, ואחרי שהם נשאו הם חיו ביחד במוסקבה.
היא ספרה שהיא הייתה ילדה במלחמה, ילדה בת 6, כשהמלחמה התחילה, ועד גיל 18, היא הופרדה מהוריה, כל פעם הם ברחו מההפגזות. צערה ניכר בסיפור.
הם שאלו מניין אנחנו וכשסיפרנו שאנחנו מישראל, הם דיברו על המלחמה שלנו, ידעו על מלחמת העולם השנייה ועל השואה.
קשה, היא אמרה, והוא הנהן. ישראלים הם חכמים, הוא אמר. היו להם חיים קשים, אז זה הפך אותם לחכמים.
ועוד דבר מרתק שקרה. לתחילת השיחה, הספיקו לנו הידיים ומעט המילים שהם יודעים באנגלית. אבל כשרצינו להעמיק, ערן ביקש מהצאט לתרגם, שמנו את הטלפון על השולחן, והיא תרגמה לנו את השיחה.

כך ישבנו אנשים ממקומות שונים, סביב שולחן אחד, והצלחנו איך שהוא להעביר מילים בינינו. אני לא הרגשתי שאני יכולה לשאול אותם כל שאלה, בטח לא על המשטר, לא רציתי להעמיד אותם במצב לא נעים. שאלתי אם זה בסדר שאשאל שאלה אישית, והם אמרו שכן, שאלתי איך הם מרגישים שהבנות שלהם רחוקות.
הם אמרו שזה קשה, אבל שהם לא רוצים לעזוב את האנוי. היא ביתם, כאן בני המשפחה שלהם, אליה הם רגילים. אחת לשנה הם נוסעים לשלושה חודשים בקיץ, לבנותיהם, אבל לעזוב את האנוי הם לא רוצים.
"והוא לפני סיום, סוגר כבר את השער.
לא עוזב את העיר, הוא אומר לה. בעבור אף אחד.
אנחנו שניים קטנים.
בינינו אלוהים אחד".