מסע לגיבור

השבוע הזה היה כולו בלייק וואנקה. זה, של מהשיר של קרן פלס. והוא באמת היה כמו ערסל, מתנדנד, רובו באוויר, ולכן כה זקוק לנקודת אחיזה.
היא אומרת רק שנינו וערסל, ואני מרשה לעצמי לשנות את הו' לב'.
רק שנינו בערסל.
כי גם כשהכל באוויר, בכל אופן צריך נקודת אחיזה. אני לפחות צריכה.

איך שהוא, אנחנו לא הבנו מראש שמדובר בשבועיים של חג. חשבנו על יום או יומיים של כריסמס, וכשהגענו לליק ואנקה, לקראת הצהרים, אחרי מסלול מקסים שעשינו בלייק טפקו, הבנו שלא נמצא לילה הזה מקומות. אני חשבתי שכדאי לצאת מהעיר ולמצוא חניון שאסור לישון בו, ומקסימום לשלם קנס, וערן חשב שכדאי למצוא איזה מקום ולבקש ממנו לישון לו אצלו בחניה. השעה הייתה כבר שמונה בערב, (חשוב לציין שעדיין יש אור עד 2130) והוא ראה פתאום שלט, עם סימון של בד אנד ברקפסט עליו, שאני חשבתי שזאת שטות רבתי להיכנס לשם, אבל הוא נכנס. היה שם בית שלא נראה שיש בו מישהו, אבל החלטנו שכדאי להסתכן, ואני נקשתי בדלת.
פתח לי איש מבוגר, הוא אמר שכבר מזמן הם אינם מארחים, אבל הסכים שנישן אצלו בחצר. קשה לתאר את השמחה שיש ברגע כזה. כמו חוזרת נקודת האחיזה.

הוא מגדל זיתים, ויש לו זית ברנע מישראל. הוא מאוד התרגש מהברנע ומאתנו והוא דיבר בהתלהבות עם דליה, על המסיק ועל הזיתים, גם הם, כמו משפחת בנארי ורדון בבית גוברין, מזמינים את כל המשפחה הגדולה למסיק ונותנים לכל אחד בקבוק של שמן בסוף המסיק, ושוב, נוצרה אחיזה.

העיירה הזאת, מוקפת אגם ונהרות, הרים ופסגות של שלגים. רחצנו במימי האגם וראינו את השלג במרום ההרים. היו לילות שמצאנו חניונים ללון בהם, ללא מים חשמל או ביוב, אבל הידיעה שגם אם לא נמצא, עדיין יש לנו לאן לחזור הייתה שווה זהב.

הבית שלהם עומד בתוך גן ירק מהרהיב שמטפחת ללא לאות הת'ר אישתו של גרהם. יש להם עצי פרי, וירקות, פרחים, תרנגולות, סוסה ופוני, וחתול. וכוורת. גם דבורים וכוורת יש להם.
ביום חמישי, הם הציעו לנו שערן יעבוד אצלם בכיסוח העשב, ואנחנו נוכל לישון אצלם ללא תשלום.

וכך בילנו יחד את הימים הבאים. הם לקחו אותנו אתם לפסטיבל מקומי שבו עולות להקות 'ווידיסטוק' הם מכנים אותה, מגיעות משפחות על טפן ועל זקניהם, יושבות יחד על הדשא, אוכלות משהו, שותות משהו, שומעות מוסיקה, ונפגשות ביחד. אווירה חופשית, הם קוראים לזה. כשחזרנו משם, הוא אמר לי, חשבתי על הנובה עכשיו, מה היה קורה, אם היו מתקיפים אותנו פתאום כשאנחנו בפסטיבל הזה. ושוב הרגשתי בקצה את נקודת האחיזה.

ביום למחרת הת'ר שהיא פיסיותרפיסטית בגמלאות, ומתנדבת עם נוער עם צרכים מיוחדים הלכה להתנדב ולקחה את ערן אתה לרודאו, שהיה החלום שלו מאז שהוא בן 14 ורכב בבית גוברין עם יפעת ירון ויעל מאייר. גם אני הגעתי לשם בסופו של דבר. אם לומר את האמת, אני לא כל כך התרגשתי מהתחרות עצמה. לא הבנתי מה מרגש בשור קופץ וברוכבים שלא מצליחים להיות עליו יותר משניות בודדות, אבל התרגשתי מאוד לראות את ערן בהתלהבות כזאת.

והיה עוד דבר מרגש. ביום שישי, הכנו להם ארוחת ערב של יום שישי. אני הדלקתי נרות, אכלנו ושתינו ושוחחנו, גרהם סיפר על מלחמת העולם השנייה, ועל אבא שלו שהשתתף בקרב של אל עלמין. כשאנחנו אמרנו שזה הקרב שעצר את הנאצים מלכבוש את ארץ ישראל, הוא לפתע הבין את המשמעות של הקרב הזה עבור היהודים שישבו בארץ ישראל. וזה ריגש אותו מאוד.  הוא סיפר שאבא שלו, במושגים של היום היה נחשב כסובל מהלם קרב. האבא, הגיע ממשפחה של קווירקים (זרם בנצרות הדוגל בפציפיזם) ולכן התנדב במלחמה להיות בצוות רפואי, והוא ראה פצועים רבים והרוגים שפצעו את נפשו. גרהם חזר ואמר שהוא מעולם לא הבין את התרומה של אביו להצלת היהודים בארץ ישראל.
אולי גם בשבילו זאת נקודת אחיזה.