מסע לגיבור

לנקודה הכי צפונית של ניו זילנד, קייפ ריאנגה, הגענו עם הבוקר.

וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
חשבתי לעצמי בעודי עטופה בו, באוקיינוס. האין סופי.
כמו בציור תמים, נח לו המגדלור בסוף דרך מתפתלת.

וְחָזַר הַנִּגּוּן
החוויה הזאת היא אוקיינית. גדולה. היא נרחבת. ואיזו תחושה היא משאירה בי, האם היא משאירה אותי קטנה, אפילו לא טיפה בים האוקיינוס, או שהיא מחברת אותי לדבר גדול ממני בהרבה, ומרחיבה אותי בתוכה.
לִטַּפְתִּי אוֹתוֹ וְהוֹסַפְתִּי לָלֶכֶת.

אפשר להגיד שאת הטרק הראשון עברתי בשלום.
הגענו עם הקמפר ואן שלנו שעדיין אין לו שם, לבית הכי מזרחי בניו זינלד. משני צדדיו, הביט אלינו האוקיינוס.

הוא היה כל כך יפה, וכחול ומושך, ואנחנו נכנסנו אליו בהתלהבות ובשמחה.
רכשנו לנו מקלחת (צינור שמתלבש על מיכל המים של המטבח ברכב שלנו) ברשת מיוחדת שקוראים לה כאן hunting and fishing כשערן, נכנס לשם בפעם הראשונה הוא היה נראה כמו ילד שלקחו אותו לחנות מלאה ממתיקים ואמרו לו תבחר… את המלח של האוקיינוס הורדנו בזכות המקלחת בשטיף קצר.
למחרת עם שחר יצאנו אט.
המסלול הזה, שהיה מרהיב ביופיו, עשוי היה מעליות וירידות תלולות במיוחד ואם את העלייה של טיול ההכנה כיניתי ביני לבין עצמי, אייכמן, הרי שלטרק הזה הצטרפו מבחינתי כל שונאי ישראל בזה אחר זה, למן עמלק והמן, והימלר וגייבלס, ועד שונאי ישראל בעת החדשה עלינו לרעה, יימחה שמם וזכרם אמן.
לא יודעת מה יש לי מעליות, ולמה הן כל כך שנואות עלי, אולי הן דורשות ממני כוח שאני לא בטוחה שיש לי, מאמתות אותי עם זיעה ומאמץ, עם חלקים בתוכי שהייתי רוצה להימנע מהם. והרי אני יודעת שהן מובילות אותי לפסגות. מהן רואים את הנוף הכי יפה.

הכינו אותנו לעלייה רצינית בהתחלה. אליה, הייתי מוכנה. את העלייה הראשונה הכלתי בשמחה. אחרי שעתיים של עלייה, הגענו לשולחן עם נוף של גן עדן, ואכלנו ארוחת בוקר והרגשנו בשמיים. אבל אז, התברר לי שהמסלול הזה הולך על הקצה, של ההר כלומר, ולכן עולה ויורד ויורד ועולה, וכל פעם שהייתי בטוחה שהינה הגענו לסוף, הגיעה עוד אחת תלולה במיוחד.
הדרך הייתה בוצית ביותר בשל הגשמים שירדו ביומיים הקודמים. קשה לתחזית לדייק כאן את הגשם, בשל הקרבה לאוקיינוס, ככה שאמרו שיהיה יפה, וקיווינו לטוב. שלא יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֵינוּ .

מי שהציל אותי, היו מקלות ההליכה, שקראתי להם, עזרא ונחמיה. למקלות של ערן הוא קרא דני ושלומית. אלה היו בולמי זעזועי, ועוגני בקרקע הבוצית והחלקלקה.
לכל קילומטר, יש סימן דרך קטן, לבן, שהפך להיות ידידי טנטן. ספרתי אותם באחדות, כסימן של התקדמות. לעיתים, הוא 'נשכח' הסימן. אני מחכה, והוא מבושש לבוא, וכך עוברים להם שני קילומטרים. באחרון הם בטוח שיקרו. או טעו. כי לא ייתכן שכל המרחק הזה היה קילומטר אחד.
וכך, לאחר שעות רבות של הליכה, הגענו סוף סוף לבקתה.

יופי פראי. מבנה עם גג אדום, על קו האוקיינוס. האוקיינוס והקולות שהוא מייצר, הגלים שמתנפצים על הסלעים, ההרים שמתרוממים פתאום מתוכו, זעקות השחפים, הידיעה שאני נמצאת במקום שאין בו חשמל, ויש בו מקום ללינה למקסימום עשרים ושנים אנשים שנרשמו מראש. מכל העולם, עשרים ושנים אנשים שישנים ביחד במיטות קומותיים בשלושה חדרים די גדולים עם ריח מצחין במיוחד שהזכיר לי את החדרים של הבנים בהיאחזות שלנו. שלא לדבר על הצחנה שלנו, מזיעת היום הזה שלא נשטפה במקלחת שכמובן אין שם… אולי זה לא יפה להגיד, אבל אני שמחתי לראות בחורות צעירות מגיעות לאחר המסלול ונופלות שדודות על הדשא בפתח הבקתה.
כְּשֶׁיָּדִי רֵיקוֹת, וְעִירִי רְחוֹקָה ספרו לנו שלושה ניו זילנדים חמודים על אפשרות לחזור למחרת רק חלק מהמסלול, ולתפוס מונית של ים בתרגום חופשי, שתקח אותנו דרך הים חזרה לרכב.
בדרך כלל שאנחנו שוחים בים, אני שוחה לי בקצב שלי, האיטי, וערן, המהיר ממני בהרבה, שוחה (הכי יפה בעולם הוא שוחה) וחוזר ומסתובב סביבי, וככה אנחנו שומרים על קצב שחייה משותף.
כל זה נכון ושריר וקיים עד שאני למשל רואה מדוזה. כי אז, משתלבים כוחותינו, ואני כנראה מקבלת מוטיבציה ושוחה מהר. מונית הים, הייתה המדוזה שלי. העליות, הירידות, היער, הקילומטרים, כולם התגמדו ונס לו הים עד שעליתי עליה, על מונית הים, שלקחה אותנו דרך האוקיינוס, חזרה לחוף.

עכשיו אנחנו מדרימים. הנסיעות עצמן, הן טיול עוצר נשימה. כי גם המרחב הירוק הזה הוא חוויה אוקיינית. אנחנו שמים מוסיקה לפעמים בתחנה מקומית מעולה, ולפעמים שרים לנו הבנים של זהו זה, ואנחנו שרים אתם בקול גדול. הגודל הזה עושה לי הרגשה של יראה.

עוצמה, התפעלות ופחד.