מסע לגיבור

בבתי חולים, אחרי שהגוף עובר משהו, בודקים שהמערכת חוזרת לעצמה. למשל, בודקים אם יש יציאות.
הגוף נותן את הסימנים שלו, לספר שהוא בסדר. חוזר למסלול.

אני רוצה להגיד שיש פעולות, שהגוף עושה מעל הראש שלנו, פעולות לא רצוניות, פעולות שקשורות למערכת הפעלה נפרדת,  כמו שינה למשל, או מערכת העיכול, או בכי.
ואני, עדיין לא בכיתי.
כי בדרך כלל בלי בעיה יוצאות לי דמעות. מדברים פעוטים.
ולמרות שנפרדתי מכל כך הרבה דברים בשבוע האחרון, מדברים ואנשים, אלה שאני הכי אוהבת, וקשורה אליהם, כמעט לא ירדו לי אלה מהעיניים.
אז מייד יש לי פרלמנט בראש. זאת שמבינה אותי, ונותנת לי אשראי להרגיש את מה שקורה עכשיו כמו שאומרים בגלי צהל, בלי לשפוט אותי. (אני לא רואה חדשות, אז אני לא יודעת אם החליטו בסוף לסגור אותם) את זאת שאומרת שאני מנותקת, וזה סימן שקשה לי, ואני מסבה את הקושי מעצמי, וחושדת בי בהכחשות. יש את זאת שלא מאמינה לי, ואומרת עובדה שלא בכית. זאת עובדה. אגב, לא משנה מה הטיעון, היא לא מאמינה.
יש את זאת שרוצה לחבק אותי, ולהגיד לי שכנראה משהו עובר עלי עכשיו, והוא יתבהר יותר בהמשך, ואין מה לדאוג, הסימנים האלה, שאני מכירה, מותר להם גם להתחלף.
יש עוד כמה משתתפות בפרלמנט, אבל אין צורך להמשיך, גם מחמת הצניעות, וגם נדמה לי שהרעיון ברור.

בעצירת הביניים שלנו, לניו זילנד, בדוביי, הדרכון שלי לא עבר, והזיזו אותי הצידה לאיזה איש בטחון לחוץ. אפילו אז לא בכיתי. אני ניסיתי להוציא ממנו חיוך שיספר לי שהכל יהיה בסדר. הוא אמר לי שהוא עמוס כרגע. יש לו טיסה ענקית על הראש, והוא אחראי עליה.
דיאלוג.
יש לך כרטיס יציאה?
כן.
לאן הוא?
לויאטנם.
אפשר לראות כרטיס טיסה?

ערן, שהוא מהעבר השני של המעבר מוציא לי את כרטיס הטיסה.

אני רואה שאת נוסעת לסינגפור.
לא, יש שם רק קונקשיין.
אני צריך כאן דיוק.
אתה מבין שאני קצת לחוצה.

עדיין אין חיוך. אני מנסה מהצד שלי, לחייך. זה לא מרשים אותו. אבל הוא אומר. אני עוזר לך גברת.
ואז הוא מדבר בערבית עם מישהו.
אין לי מה להגיד על עצמי. אני בדוביי. ברור שמדברים פה ערבית.
הוא לוקח את הדרכון שלי מפה לפה, עושה הרבה פעולות. אני רק צריכה לשמוע שזה יהיה בסדר. רק צריכה לדעת שהוא מסדר את זה וזה יהיה בסדר. אני מצפה ממנו לאות, שיגיד לי שהכיוון הולך לשם, אבל הוא קשה אתי.
זה לא שאיתך שהוא קשה, אני אומרת לעצמי. המחשבה הזאת עוזרת לי קצת, אבל לא המון. אני לא המטפלת שלו.
כל הדבר הזה לוקח זמן. הוא מתקשר לכל מיני מקומות, ואז אומר לי שהוא עם האימגרשיין של ניו זילנד על הקו. הוא מסביר להם שהוא רואה שהכל בסדר, יש הכל. ובכל זאת הדרכון לא עובר. הוא הולך וחוזר. בזמן הזה שאני עומדת שם, בדיוק נגמרו לי המים, והפה שלי מייבש אותי עוד ועוד, אני נושמת ואומרת לעצמי מילים מרגיעות. זה עוזר לי להראות קולית יחסית.
ועדיין לא בכיתי.

בשעות הטיסה הארוכות, ישנתי, ואכלתי, וקראתי ספר, הוא היה מספיק מרתק כדי שאקרא אותו רוב הטיסה.

הרי גם קריאה היא מן זמן כזה. של 'לא זמן'. אני במקום אחד פיזית, אבל מתקדמת בדמיון.
וזה השילוב שאני מנסה לתפוס עכשיו: ניתוק שבתוכו מתקיימת נוכחות.  הטיסה, כמו ההרגשה שלי. המצב הבועתי שבו אני נמצאת.

מהמטוס ירדתי בסופו של דבר לארץ אחרת, ארץ חדשה, אם לתרגם מילולית. נזכרתי במילים של שלמה ארצי
אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה.

הגענו לבית יפיפה ממש עם חלון לאוקיינוס, בתוך יער מקסים ודרכים מתפתלות. המארח שלנו, שקוראים לו ג'ורג' והוא מטאיוואן, הוא נחמד בצורה יוצאת דופן, ומזכיר לי דמות של הרוקי מורקמי.
רכשנו רכב, שייקח אותנו בעזרת ה' לטיול שלנו, הגדול, זה ואן, שישנים בו, קוראים לו פה קמפר ואן.
ואנחנו בתוך סידור המנהלות.
כך שבנתיים, כמו שאומרת ג'וזי האגדית

אצלי הכל בסדר.

תוספת מאוחרת לאחר כמה שעות : בשל הפרשי השעות, אנחנו כבר ביום שישי בלילה עכשיו. וברוך ה' כבר עם הרכב שלנו, מדגמים אותו, ונוסעים מחר לצפון, ועל כך כמו שאומרים, נשמע בפרק הבא.