מסע לגיבור

שנים רבות עבדתי במרכז דניאל לחתירה. עבדתי בפרויקט שקראו לו ים של חברים. היינו יוצאים עם קבוצות של אנשים, בעיקר בני נוער עם רמת אמון לא גבוהה במיוחד, לים. לפני שיצאנו לים, היינו יושבים בחדר במרינה בתל אביב, בדרך כלל עמד שם ריח של מלח וטחב, ומדברים על גשם ועל מה נשמע, ואז יוצאים ביחד לים בכלי שייט שונים. אחר כך היינו חוזרים אל החדר, אל המלח והטחב נוספו ריחות של הנאה וזיעה, והיינו מדברים על מה שהיה בים. הבאנו את שם ואז לכאן ולעכשיו.
הבלוג הזה, קצת כמו החדר ההוא, רק עם ריח נעים וכורסא נוחה. ואני לבדי כאן, מנחה את חלקי העצמי שלי, שהם יחסית כיתה רגועה בדרך כלל.
עברה שנה מאז שהתחלתי לכתוב אותו.
עשיתי לי מסתור ביום הזה, הוא היה הים שלי.
אני מקווה שאמשיך לראות הצגות סרטים ותערוכות לפחות אחד בשבוע, אבל את הכתיבה השבועית אני רוצה לרווח. אני עדיין לא יודעת בדיוק מה יהיה הפורמט, אחת לחודש או פעמיים בחודש, נראה איך שארגיש. אבל את המחוייבות של פעם בשבוע, אני רוצה להתיר.
ובנתיים לשבוע הזה אני רוצה להמליץ על ההצגה המעולה איש הגשם, שמוצגת בקאמרי, בכיכובם של דביר בנדק ודן שפירא. את העלילה כמובן הכרתי מהסרט, שכמו כל דבר שדסטין הופמן עושה, נחקק בי עמוק. אולי זה גם הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם המושג אוטיסט, ועם המורכבות של יצירת הקשר עם מי שמוגדר כך. מנקודת מבטי היום, יכולתי להיזכר במה שהמדריכה שלנו בים של חברים, מוניקה טנאי האגדית, הייתה קוראת לו 'החלקים האוטיסטים של האנשים הנורמלים'.

אז למי שלא זוכר, העלילה עוסקת באיש עסקים כושל, צ'רלי, שמקבל בשורה שאביו נפטר. בקריאת הצוואה הוא מגלה שאביו לא הוריש לו דבר מלבד מכונית ביואיק ישנה. אותה מכונית מובילה אותו למוסד על מנת לגלות שיש לו אח, רימונד, וכי הוא אוטיסט, בתפקוד גבוה מאוד, גאון במובן מסוים. ומכאן הם יוצאים שניהם למסע משותף, שמשנה את שניהם.
עולה שם השאלה מי יודע טוב יותר מה רימונד צריך, האם אנשי המקצוע, או אחיו, בשר מבשרו, אח שלא היה לו אתו קשר למעלה מעשרים שנה, כי הוא לא זכר או ידע על קיומו.
והלא, זאת השאלה. בה' הידיעה. מהי המשמעות של קשר. של אֲחָיוּת. עד כמה קשר דם פועל את הפעולות שלו בדרכים אחרות ושונות מקשר של טיפול או חברות או כל סוג של אהבה אחרת.
ואפשר לחשוב על האבא שלהם, שחשב על זה. לא סתם הוא הוריש לו את הביואיק. הוא ידע שהוא ילך כך לחפש את אחיו, וידע שאחיו יגיב לביואיק. וכך יתברר להם הקשר שלהם. אולי זאת הייתה דרכו לחבר ביניהם.
אולי כי גם לו יש קשיים בתקשורת, ובמקום לצלצל לבן שלו, ולהגיד לו ישירות, אתה יודע, טעיתי, לא סיפרתי לך שיש לך אח, וגם טעיתי שנתתי לך ללכת, ולא רדפתי אחריך לכל מקום כדי להגיד לך שאתה חשוב לי, יותר מהביואיק, ואני מוכן לשבת כאן ולחכות שתגיד לי בחזרה את כל הכאבים שיש לך, עוד ממתי שאמא שלך מתה. כזה דבר למשל. אולי גם אז הייתה לצ'רלי הזדמנות לבקש מאבא שלו סליחה. שלא בא אליו כל השנים. שהתרחק מכל קשר, ורק הסתבך יותר ויותר עם עוד שקר ועוד שקר.
ההצגה מרגשת מאוד. מצחיקה, ודביר בנדק משחק בצורה כל כך אמינה, והוא נוגע. הוא מצליח להעביר את האמביוולנטיות של הדחיה והמשיכה, הפחד והכמיהה לקשר שיש לרימונד. וגם דן שפירא מעולה. עובר עליו תהליך, ואפשר להרגיש אותו, ולהתרגש ממנו.
ונזכרתי שכל ישראל אחים. אם נסכים להיכנס לביואיק, ביחד, אולי נצא ממנו אנשים אחים.