מסע לגיבור

ביום הסרטים הישראליים, נכנסתי מהיום הלוהט בחוץ אל החושך והקור בקולנוע, לסרט החדש של שמי זרחין, חמדה, והוא עשה לי מנוחה ללב. הייתי בצפון בלי מלחמה, עם אנשים, עם מתנסים פתוחים, ועם בריכה חיה, וכבישים ומסעדות, הצפון שלנו היה חי. עוד לא איבדנו אותו.

במרכזו של הסרט, עומדות כמה שאלות על אהבה ותשוקה, הורות אחריות ושייכות. יש לו שפה משלו, לשמי זרחין, שפה שבוללת דיבור ושתיקה, פשטות ופיוט, ערבית בעברית, שגעון ותמיכה. והוא מטה את החמדה שלו בכל ההטיות, של השפה הזאת שלו, החמדה החמודה, וזאת של לא תחמוד, והשם הערבי חמוד, והחמדה הנחמדה.
העלילה נסובה על קשר של אהבה גדולה וחזקה בין גבר בן שבעים לאישה בת חמישים, שעומדת למבחנים במישורים רבים. עקב מצבו הרפואי, (ניתוח פרוסטטה) מתקשה הגבר לתפקד מינית, בנו של הגבר מכור להימורים, והם נאלצים לעבוד בכמה עבודות ולחיות מהיד אל הפה, כדי לכסות את החובות, נכדו, שהיה עם הבן בבריסל מגיע באופן פתאומי ארצה, ולמעשה זהו זמן העלילה, זמן הביקור של הנכד בארץ.

מה מגיע עם הנכד הזה אל ביתם של בני הזוג, מה עוד מגיע, מלבד הסערה, והתשוקה, וגיל הנעורים.
האם הדרך הנכונה לעזור למישהו אהוב, היא לחפות עליו, ומהי הברירה. מהו אב טוב, אב שמוכר את הרכוש האחרון שלו כדי לכסות את חובותיו של בנו המהמר.
מה המשמעות של ההימורים בחיים שלנו, כרעיון, איך אנחנו הופכים להיות עבדים של איזה חלק מהמר שיש בנו, שלעולם לא יודע שובע, ואיך אנחנו מאבדים לאט לאט, עוד ועוד נכסים בגינו.
האם החלקים המהמרים, הם החלקים של החמדה, התשוקה, שלפתח חטאתך רובץ. כל כך הרבה רגעים של פיוט יש בסרט הזה, כמו תפילות חילוניות, הנכד והסבא חוזרים שוב ושוב לטקסט משובץ בעברית וערבית של כמה הם אוהבים אחד את השני, אתה חיי, מאור עיני, הסב אומר בערבית, והילד חוזר על הטקסט בעברית. זאת תפילה מתוקה, מרגישים את המתיקות שלה בפה, בשפה, בהגייה.
בכמה רגעים כאלה ממש בכיתי. רגע אחד כזה היה כשאמיר, בנה הערבי של נדיה, מנהלת המתנ"ס שר את השיר הנפלא של יוסי בנאי, ורק אני מרוב אהבה שותק. זה היה כל כך מרגש, ושמתי לב שהוא נקטע באמצע.

השחקנים של הסרט הזה הם יוצאים מגדר הרגיל. ששון גבאי, שמשחק את ששי, הוא מספר אחת שלנו. זאת המצאה של גבריות. שהיא חכמה ורגישה ויש לה כוח והיא פגיעה. גבריות שחלק מהאפיונים שלה היא אבהות במיטבה. ופעם ראשונה שאני מסתכלת ורואה שהמילה אבהות, קרובה כל כך לאהבות. רק מחליפים את הה' והב'.
אסי לוי היא שחקנית חזקה כל כך, עמידה, שכשהעיניים שלה דומעות, כולי מתכווצת פנימה. והקשר שלהם, הדינאמיקה ביניהם, עוררה בי חמדה.
אבל גם הילד, מאור לוי, וליטל שוורץ, ועדי אלון, משחקים פשוט מעולה ויוצרים ביחד איזה צירוף שהוא באמת מופלא, והצילום המופלא של איציק פורטל. בקיצור מעולה, לרוץ לראות.

ועוד המלצה של היום הזה היא להצגה נורמה ונעמי, שהיא לכאורה קומדיה שמשחקת עכשיו בקאמרי.

כתבתי לכאורה, למרות שצחקתי הרבה. כתבתי לכאורה, כי רגע אחד כמעט בסוף, היה בשבילי רגע קשוח מאוד. וחשבתי שזאת הצגה שעוסקת ברווחה. במשמעות של המילה רווחה בחיים שלנו.
משתי קצוות הארץ נפגשות שתי נשים. שתיהן חיות בתחושה של אין ברירה. הן מרותקות לפחדים של עצמן, מרותקות למצוקות של עצמן, לחולשות שלהן, מנסות באמצעים העומדים לרשותן לשלוט על המציאות שלהן. האחת, נורמה, קשישה ממטולה, שריתקה את עצמה לכיסא גלגלים עם מות בעלה, אליו היא ממשיכה לדבר דרך טלפון סלולרי ישן, והשניה, נעמי, מאילת, פרודה עם שתי בנות, שלא מצליחה להתארגן כלכלית, ומסתרבלת בכל תנועה שהיא עושה.
הבן של הקשישה מחליט לנתק את חבל הטבור מאמו ונוסע עם בנו לטיול בר מצווה בצרפת, חרף התנגדותה, והפרודה נקלעת למצוקה כלכלית, ובאה לטפל בה לתקופת הנסיעה.
כשהפרוד של הפרודה שומע שהבנות נשארו עם שכנה בבית, הוא מזמין אותה לדיון ברווחה ביחס להורות שלה.
ומכאן הן יוצאות למסע משותף שיעזור לשתיהן לקום. מסע שיעזור לשתיהן להשתחרר, להגיע לרווחה.

רבקה מיכאלי, היא נורמה, והיא מצחיקה כדרכה ונהדרת כמו גם עירית קפלן ונדב אסולין המצוינים.

למשרד הרווחה מגיעים בדרך כלל אלה הדורשים אותה, כלומר אלה שאין להם אותה באופן טבעי. משרד הרווחה אמון על שלומם של חסרי הישע מול אלה המופקדים עליהם. ואני חושבת עלינו, עומדים כל שבת בכיכר החטופים, מתחננים את תחינתן של המשפחות לרווח והצלה.