"ונטן ביצע את עבודתו הקשה בלי שיקולי זמן. כך התחשל ושכח ביתר שאת את חייו הקודמים הסתמיים בעיר הבירה. הדיונים הפוליטיים עם אלה שזה עתה המירו את דעתם לא הציקו לו עוד, הנשים השוקקות לא טרדו את שלוותו ואת עניו ביערות קוהמו, וכך נטש אותו המתח המיני כליל.
חיים כאלה יכולים להיות נחלתו של כל אדם, בתנאי שיבין בראש ובראשונה שעליו לוותר על חייו האחרים".
שלושה גיבורים שונים ודומים פגשתי השבוע. שלושתם רוצים חיים אחרים.
ונטן, גיבור הספר 'שנת הארנב', נוסע יום אחד עם חברו ביער, וזה, מתנגש בארנב. הוא יוצא מן המכונית ביער כדי להציל את הארנב, וכך למעשה יוצא מחייו התרבותיים לחיי פרא, לחיים שאין להם מבנה קבוע. אט אט הוא פושט כל צורה ומוסכמה, חי חיי נדודים בין מקום למקום, עובר הרפתקאות, כששיאן הוא חציית מסך הברזל של ברית המועצות תוך התמודדות עם דב פרא מסוג מסוכן. וגם הסוף מפתיע.
כמו ונטן, גם גיבור הסרט ימים מושלמים, יוצא מדלת דומה, מחיי תרבות מלאים, עשירים, אל חיים אחרים.
איש קם בבוקר ועושה הרבה פעולות מדויקות. לפעולות שלו יש צלילים ברורים. יש מוסיקה מוכרת, ומסתבר שהאיש הוא מנקה שירותים ציבוריים. אני מחכה שמשהו יקרה. בינתיים המחשבות שלי נודדות, אני חושבת על המטאפורה של צרכים שהוא מנקה, מנסה לנחש לאן זה הולך, מחכה שיתחיל דיאלוג. הוא לא. המחשבות שלי נודדות מחוץ למסך ולאולם ולעיר, נודדות לאן שמחשבות נודדות כשנותנים להן חופש. אחרי עשר דקות, שעדיין 'לא קורה בהן דבר' אני חוזרת למסך. מנסה להבין מה אני לא מבינה. ועוד כמה דקות עוברות, ואז אני אומרת לעצמי, שכנראה לא עומד לקרות פה מה שאני רגילה אליו. אין דיאלוגים. כמעט אין מילים.
ואני מסכימה להסכים להיות בכל זאת בלי מילים. זה לא קל לי, אבל אני שמה לב, שהחזרה של הפעולות שלו, עושות לי הרגשה מיוחדת של מוכרות. הצלילים, הצילום המעולה, המוסיקה שהוא אוהב, לאט נוספים עוד פרטים, הוא קורא את פוקנר, ופתאום רואים את הספרים שהוא קורא, תמונות שהוא מצלם, האוטו שלו עם אוסף הקאסטות, אני מבינה שהוא יוצר לו עולם, פרטי, אישי, עדין, זה איש עם רקע תרבותי עשיר. התרבות שלו עצרה בסביבות שנות השמונים, או אפילו קודם.
יש לו מעט אינטראקציות עם אנשים, אבל מה שיש הוא מעודן. אני מרגישה אליו קרבה וחום. בכל פעם שהוא נוסע באוטו שלו, ומפעיל את המוסיקה אני לגמרי אתו. לאט הרגעים הללו מתרחבים, כשהוא מסתכל על אמירי העץ, כשהוא נוסע על האופניים בגשם, כשהוא קורא בלילה והספר נופל לו על המשקפיים, אני מזהה את עצמי בפעולות שלו. פתאום, היפני הזה, הרחוק, הוא לא כל כך שונה ממני, אולי אפילו דומה.
השמחה שלו מרגע קטן שמתרחב, מהאופן שבו נופל האור דרך החלון. ועם זאת, נותרתי עם חור בבטן, כי השיר הזה של לו ריד, מדבר על איש שיש לו מישהי לחזור אליה, זה מה שהופך את היום למושלם. היחד שלהם. הבדידות של היראימה, גיבור הסרט, זו שנסדקת כל פעם קצת, על ידי דמויות חולפות, או על ידי משחק של איקס עיגול שהוא משחק עם אלמוני בשירותים, כשהוא משאיר את הפתק בכל פעם על דופן השירותים, נותרת בעינה. אולי כמצב קיומי בעולם, אולי כמצב פרטי של מי שלא הצליח להשלים עם החלקים התוקפניים בעברו.
הגיבור השלישי, הוא אמבר, גיבור הסרט הנפלא שהוקרן בפסטיבל דואביב בסינימטק, סוכן האושר.
אמבר, נציג הממלכה של בהוטן, יוצא עם חברו למסע ברחבי הממלכה לבדוק את מדד האושר של התושבים. שעתיים, לא הייתי פה. הייתי בבהוטן. ויש סיכוי נמוך מאוד שמשהו היה מוביל אותי לבהוטן. אז אחד הדברים שאני כל כך אוהבת באפשרות הזאת, של האמנות, היא לצאת מכאן, להיות לזמן מה לא כאן. אני בכלל לא בטוחה שידעתי שיש מדינה כזאת, בהוטן. אני כל כך גרועה בגיאוגרפיה, שעכשיו כשהבת שלי מטיילת אני נועצת בכל פעם את המיקום שלה בגוגל מפות, ומגלה שקמבודיה זה מקום אמיתי, ולומדת מה נמצא לידה. אבל יש סיכוי גבוה שאשכח את האינפורמציה הזאת עד מהרה. אני טובה בדברים אחרים.
בכל אופן, נראה שהטיול הזה שעשינו עם אמבר, לבדוק את האושר של בני עמו, מזמין אותנו לבדוק עם עצמנו, את המדדים השונים לקיומו, ואת האובססיה שלנו להימנע מכאב ולהתקרב אל העונג.
למלך של בהוטן, חשוב מאוד שהאזרחים שלו יהיו מאושרים. בסרטוני ההסברה, הוא מרים את גאוות היחידה שלהם, אנחנו אנשים טובים, לא רבים עם השכנים שלנו, יש לנו ערכים, אנחנו קשורים לטבע. כמובן שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת, אבל אני חשבתי לעצמי, תארו לכם את ראש הממשלה שלנו אומר שחשוב לו מהאושר שלנו. שהוא הולך לבדוק את האושר שלנו.
אמבר והשותף שלו לסקר פוגשים אנשים, נשים, גברים, צעירים מבוגרים, ושואלים אותם איך הם מרגישים. הם שואלים שאלות, וכך יוצא שהצופה נחשף לרגשות של אנשים שונים בבהוטן. רגשות, או תפיסות, או אמונות, וזה מסמך מרתק.
אמבר עצמו, כל כך נגע ללבי, עם הרצון שלו לשנות את מצבו, להיות שייך, לשאת אישה, להיגאל מבדידותו. בגלל מלחמה אתנית שהייתה לפני עשרים וחמש שנה, הוא לא נחשב אזרח, ולכן הוא לא יכול לשאת אשה, או לנסוע למקום אחר, כי אין לו דרכון. הוא שולח מכתבים רבים לתיקון המצב, אולם מצבו נותר כשהיה. וקשה להימנע מהשאלה איפה האושר שהמלך מחפש לאנשים החיים בממלכתו.
אני מדמיינת שיחה של שלושתם, באיזה בר. ונטן הלך הכי רחוק. אמבר מרגיש תקוע, הוא לא יכול לברוח, והיראימה ברח פנימה לתוך עצמו. מדמיינת אותם בשיחה על מהם החיים האחרים, שמהם יש לברוח, או אליהם.
מוּל חַלּוֹנְךָ, וְגַם מוּל חַלּוֹנִי
בַּלַּיְלָה שָׁר אוֹתוֹ זָמִיר עַצְמוֹ.
וְיוֹם תָּמִים מֻתָּר לִי לֶאֱהֹב
אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לָטְפָה עֵינְךָ.
דְּבָרִים רַבִּים מְאוֹד אָהַבְנוּ יַחַד
עֵת בְּדִידוּתִי, נָגְעָה בִּבְדִידוּתְךָ.
מסע לגיבור 
כתוב תגובה לbarelzoe09 לבטל