לסבתא רבא שלי, שרה, ששמי השני הוא על שמה, היו ארבע בנות ובן אחד. את כולם היא הצליחה לשמור אתה. אישה אחת עם חמישה ילדים שרדה את השואה ועלתה אתם ארצה. כאן היה לה אח אחד שעלה לפני המלחמה לישראל. כולם, מלבד סבא וסבתא שלי, שנשארו בתל יוסף, התיישבו בקריות של חיפה, כשבט אחים גם יחד. סבתא שרה מאוד אהבה את פסח, והיא ביקשה שגם אחרי מותה ימשיכו כולם לקיים את הסדר ביחד. ילדיה גדלו, נישאו וילדו ילדים, ואף הילדים, המכונים אצלנו 'הבני דודים' גדלו עם השנים, נישאו גם הם וילדו ילדים, השבט מנה כבר הרבה אנשים, ומנהג הסדר המשותף פסק.
ביום הפסח הזה, ביקשה הדודה האהובה שלי ציפי, להחזיר מעט עטרה ליושנה, ולכנס את המשפחה. במפגש המרגש, והנהדר הזה ליד סיר הבשר, סיפרו היא ובתו של הדוד, אראלה, על האח והאחות, חנן ושרה, ראשוני השבט לכל הנכדים, הנינים ואף בני הנינים, שישבו בחדווה כולם ביחד.
סיפר אחד נגע בי במיוחד. ציפי ספרה שבפסח, הדודה ציפורה שלה, הייתה אומרת שהן, כלומר האחיות, אחראיות על האוכל, והיא אחראית על התרבות. אז היא הייתה מכינה שירונים, והם שרו ביחד כולם. ובכל אזכרה הייתה שואלת אותה, נו ציפקה, יש כתבה? כלומר האם כתבת משהו.
אני חשבתי על העברות בן דוריות, תרבות וּכְתִיבָה. תרבות וְכַתָּבָהּ.
חשבתי על כוחה של המסורת. והזמנתי כרטיסים לכנר על הגג.
לקראת המחזמר, קראתי את טוביה החולב, הספר עליו מבוסס המחזמר. וכך יצא שכל היום הזה הייתי עם טוביה. ראיתי אותו מכל מיני זוויות. חשבתי עליו גם כאדם פרטי המתמודד עם בעיות של זהות ונפרדות, וגם כסמל של דור, שמתמודד עם שאלות של מסורת ושינוי.
אנחנו פוגשים אותו בשלב בחיים שבו המשימה שלו היא להשיא את בנותיו. יש משהו בשלב הזה שהוא כמו העברת הלפיד. זה שלב הכרחי להמשך הקיום האנושי, יש בו התרגשות ושמחה וגם חרדה גדולה, כפי שקורה פעמים רבות, כשהרבה רגעים קטנים של חיים מתנקזים לרגע אחד של פעולה, או מימוש.
אולי על החרדה הזאת מכסה הדיבור האין סופי שלו, הניסיון להביא מובאות מהמקורות לכל נושא ועניין, ולחפות על מה שאינו יודע, במעט שהוא כן יודע. הפערים הללו, יוצרים מצד אחד את ההומור, אבל מצד שני מספרים לנו מה מתרחש בנפשו של האיש הפשוט, העני, שיש לו חלומות גדולים להיות מישהו אחר מכפי שהוא עצמו. הוא חולם להיות עשיר, כי כשיהיה עשיר, יוכל להיות תלמיד חכם, ואולי באופן לא מודע, הוא רוצה לדעת לשבץ את הפסוקים שהוא יודע במקום הנכון, אולי מה שהוא רוצה זה לדעת ולהבין משהו בעולם כל כך אכזרי וכאוטי.
הספר הוא יצירת מופת. שלום עליכם כתב אותו ביידיש, ופרסם אותו מידי שבוע בעיתון 'המליץ'. י.ד. ברקוביץ, חתנו, תרגם אותו לעברית. בסיפור המסגרת, פוגש בכל פעם טוביה, את שלום עליכם, ומספר לו את הסיפור שהוא יכתוב בכתבה השבועית.
מעניין לחשוב על השינויים שעשה המחזמר, כמו למשל, לא הרג את גולדה, ולא סיפר על בת נוספת שהתאבדה, או החתן שנפטר משחפת. הבדל נוסף וניכר, הוא החלופה של הנמען. במקום המתווך, הסופר, שיספר את סיפורו, פונה במחזמר טוביה ישירות אל אלוהים ומדבר אתו. אבל ההבדל המרכזי בעיני הוא בדמותו של טוביה. טוביה של המחזמר הוא אדם כריזמטי, אהוד ומרכזי בעיירה שלו, בלי החלקים השלמזלים של טוביה של הספר. ייתכן שזו הכריזמה המטורפת של אלה שגילמו אותו, חיים טופול ונתן דטנר. אבל ייתכן שיש כאן רובד נוסף. המחזמר נכתב כשישראל כבר קיימת, כלומר היהודי הזה, הוא כבר לא היהודי העלוב מתחום המושב, ויש לו יותר שליטה על חייו.
המופע מרהיב. מחזמר מופלא. ארבעים משתתפים רוקדים ושרים נהדר, תלבושות מקסימות, מוסיקה חיה מאחורי הקלעים שסחפו אותי פנימה למן הרגע הראשון ועד האחרון.
נתן דטנר משחק שם את תפקיד חייו. הוא מצחיק, ועוצמתי, מרגש ופגיע, חסון ושביר, מכסה ומגלה. סנדרה שדה שהיא תמיד באיכות מעולה, רגשה אותי עד דמעות בשיר על האהבה. קורה שם משהו מרתק ביותר. הבנות של טוביה, בהשפעת הזמנים המשתנים, מחפשות בזוגיות אהבה, וזה מפנה אותו אל עצמו, לשאול את עצמו ואת גולדה אישתו, האם ביניהם יש אהבה. "אבל אותי, את אוהבת?" הוא שואל. והיא כה מופתעת מן השאלה, ולוקח לה זמן, ובסוף היא עונה, שאהבה בשבילה, הם החיים המשותפים. הפעולות היומיומיות ביצירת החיים. עשרים שנה בישלתי לך, כיבסתי לך, ילדתי לך ילדים, חלקתי אתך מיטה, אם לא זאת, מה זאת אהבה. והוא עונה לה, אם כך, גם אני אוהב אותך.
עם ההנאה והצחוק, נשאר בסוף גם הבוקס בבטן. בסוף, מגורשים היהודים מתחום המושב. הם מקבלים התראה של שלושה ימים לעזוב את ביתם. אין להם מקום משלהם. מקום בטוח.
אנחנו חשבנו שהצלחנו להקים לנו מקום בטוח. כדי שלא יהיו עוד פוגרומים. שלא יהרגו יהודים, רק בגלל שהם יהודים. שיש לנו דרך להגן על עצמנו. שאנחנו ערבים זה לזה. בכל מחיר. שיצאנו מתחום המושב.
יכולתי לסיים עכשיו בקשר בין המשפחה שלי שהגיעה מתחום המושב, המסורת שנעלמה עם השנים, והשמירה של העיקר שהוא המפגש עצמו ולא דווקא ליל הסדר. אבל הפעם אני מרגישה אחרת. בבלוג הזה בדרך כלל אני אוהבת להגיד דברים בצורה עקיפה. להגיד את שלי בדרך אחרת. אבל עכשיו אני מרגישה שאני צריכה את המילים הברורות ביותר, הגלויות ביותר. הבנאליות.
עד שלא יחזרו החטופים, ועד שלא נהיה בטוחים שעשינו כל מה שיכולנו, שהיינו מוכנים לשלם כל מחיר על מנת להחזיר הביתה אנשים שישנו בבית שלהם ביום חג של סוכות וחטפו אותם מביתם, לא נוכל להחזיר את הבטחון הזה שחשבנו שיש לנו. עד שלא יקרה זה, לא יתקון דבר בישראל.
מסע לגיבור 
כתוב תגובה לPnina Fogel לבטל