שני הסבים שלי נפטרו בהפרש ניכר של שנים, באותו השבוע. האחד, סבא אברהם, סבי השורד, שנותר לבדו בעולם אחרי השואה, ועשה כאן בארץ משפחה וחיים, שעבד כל חייו במסירות ואדיקות וביושר, סבי איש התחביבים, שאני קשורה אתו מאוד, שאהבתי כל כך והוא, אהב אותי. והשני, סבא משה, אביה המת של אמי, שלא הכרתי, סבי משה שניצל בנס מפוגרום ברוסיה, ועלה לארץ עם אמו ואחותו לפני המלחמה, והתיישב בנווה צדק. אותו אני מכירה רק מהסיפורים. אז לכבוד האזכרה של שניהם, שחלה השבוע, החליטו ההורים שלי לבוא לתל אביב, לתערוכת הצילום הבינלאומי, כי סבא שלי, אברהם, בין השאר היה צלם. והוא אפילו זכה בתחרויות.
אז ככה יצא שהלכתי שוב לפסטיבל, ואין דומה הליכה ראשונה להליכה שנייה. מעין ילדותי השנייה. קצת כמו בהורות, הייתי בשני התפקידים, האחד שלי כרואה בפעם השנייה את אותן התמונות, ובשנייה מעט מובילה, כי מספר התמונות שם כה רב, שהכוונה, יכולה לעזור. ויש משהו בללכת עם עוד אנשים שאתה אוהב לראות דברים שכאלה, כי העיניים שלהם פוקחות את העיניים שלך.
לכבוד סבא משה הלכנו לנווה צדק, לראות את הבית שלו, טיילנו בשכונה היפה, ואכלנו במסעדה הנהדרת 'מקום של בשר'.
בערב, הלכנו לראות את 'סיפור אהבה' בתיאטרון בית לסין.
מאוד מצא חן בעיני, הצורה שבה טיפלה ההצגה הזאת בחומרים הקשים שלה. מצא חן בעיני ששמתי לב שצחקתי המון, שהיה בה משהו קליל, כי הנושא לא קליל כלל וכלל. הסיפור קשה, והאירועים קשים מאוד, והולכים ונעשים קשים יותר ויותר, אבל שהוא, אפשר לשאת אותם. יש נשימה. ועוד משהו קרה, שלא קורה בדרך כלל, שחקני המשנה, נועה רביקוביץ המשחקת את הילדה ועידו רוזנברג ששיחק את האח, שהוא גם הבמאי, עשו לי את ההצגה. ולא רק בגלל שהם משחקים מעולה, ומרגשים מאוד. יש כאן עוד משהו. ובגלל שזה קצת ספויילר, אז מי שרוצה, מוזמן לדלג על השורות הבאות.
ההצגה הזאת עוסקת בשחזור, ובתיקון. אישה מפחדת ללדת ילדה כי אמא שלה נפטרה מסרטן, ואבא שלה לא הצליח להתמודד עם הילדים שלו, וברח לאלכוהול. ולמרות שהיא מפחדת, בסיטואציה מיוחדת של אהבה, היא מסכימה לנסות. ואכן, כפי שהיא פחדה, לאחר כמה שנים, כשהילדה שלה בת 8 היא חולה בסרטן. והאח שלה, שהוא היחידי שיש לה, אלכוהוליסט. כך, שהשחזור הזה, כמו כל שחזור, מבקש בעצם לעשות תיקון. אני מניחה שהיחסים הנרקמים בין בתה לאחיה, רגשו אותי כל כך, גם בגלל האפשרות לתיקון של מצב שנראה בלתי אפשרי. ואולי, בין השאר, מלבד הסיבות של האבולוציה, אנחנו עושים ילדים, כדי לעשות קצת תיקון, להם ולנו. הם מאפשרים לנו להיות בילדותינו השנייה.
ביום הפעילות עצמו, הגיעה אלי, חברת הילדות והנפש שלי, יפעת, שנעשה ביחד יום פעילות. וזה היה מעניין, כי שמנו לב, שהפעולות של יום הפעילות, לא הן העיקר בו, אלא דווקא החזרה שלנו אל עצמנו, שתי נשים, שהן אנחנו, שהיו לא מזמן בעצמן ילדות.
למחרת הלכנו לבית ביאליק, לסוג של אזכרה נוספת, למאיר שלו, שנפטר בדיוק באותו היום לפני שנה. התרגשתי מאוד מהערב הזה. ולא רק בגלל שמאיר שלו הוא אחד הסופרים האהובים עלי ביותר. אני נשארתי עם הדברים של הדוברים, שדבריהם נשזרו באופן מופלא זה בזה, ועם נגינתו הנהדרת של מיכאל קנר. הם דברו על המעשה הסיפורי שלו, כפעולה של אהבה ותשוקה. על הדרך הייחודית שלו לקחת את הסיפור הגדול, ההיסטורי, המיתי, ולעשות לו זכוכית מקטנת (ביטוי מקסים של פסופסור רחל אליאור) ולדרוש אותו בשנית דרך מספר משולי החברה, ודווקא לו, לעשות זכוכית מגדלת. בעיקר התרגשתי מבלהה בן אליהו. שהיא לדעתי סוג של קוסמת. אני נמשכת במיוחד לסוג כזה של התנסחות. רעיון אחד מוביל אל השני, כמו קרונות שמצטרפים בכל תחנה אל רכבת אחת דוהרת. ואני אוהבת את איך שהיא הוגה את המילים, אבל לא רק מצד הצורה התרגשתי. כי מה שהיא אמרה, ריגש אותי במיוחד.
היא דיברה על שתי דמויות בשני סיפורים האחד לילדים והשני למבוגרים, שתי דמויות שהן בעצם דמות אחת. הסבא אהרון. הרגיש, מספר הסיפורים. מוריד הגשם בסיפור הילדים, באיורו המקסים של יוסי אבולפיה, והבעל של סבתא טוני ב'דבר היה ככה', הספר שצחקתי בקול גדול כשקראתי אותו, ובכל פעם שוב. היא דיברה על כוחו של הסיפור כמחייה מתים. על אמא של מאיר שלו, בתיה שלו (שהייתה המחנכת שלי) שסיפרה לו כל החיים את אותו הסיפור, בהמון וריאציות.
כל עוד אנחנו שבים ומספרים את אותו הסיפור, כל פעם בווריאציה אחרת, אנחנו ממשיכים לחיות.
אני חושבת עכשיו על ילדותינו השניה, כעל הזדמנות לחיות בו זמנית כאן ושם, ולפעמים, בעיתים נדירות, להצליח להחיות את השם והאז. להוליד לרגע את המראה הנושן. בלהה בן אליהו סיימה בסיפור החסידי שאביא אותו כאן:
כשעמד עניין גבוה של פיקוח נפש לפני הבעל שם טוב , היה נוהג ללכת למקום מסוים ביער, להדליק את האש ולכוון מחשבותיו בתפילה, כך שאותו עניין שביקש קם והיה.
דור לאחר מכן, כשנתבקש המגיד ממיזריץ' לאותו עניין, הלך ליער ואמר: איננו יודעים את המקום ביער, אך יודעים אנו להדליק את האש ויודעים אנו את התפילה וצריך להיות די בכך. ואכן היה די בכך.
דור לאחר מכן, כשנתבקש רבי משה לייב מססוב, לאותו עניין של פיקוח נפש
הלך ליער ואמר: איננו יודעים את המקום ביער, איננו יודעים להדליק את האש, אך יודעים אנו את התפילה וצריך להיות די בכך. וכן היה.
כשנתבקש רבי ישראל מרוזין, לאותו עניין של פיקוח נפש, ישב על כסא הזהב שבארמונו ואמר: איננו יודעים את המקום ביער, איננו יודעים להדליק את האש ואיננו יודעים את התפילה, אבל יודעים אנו את סיפור המעשה, ומספרים שלא נפלה השפעתו של האחרון ממעשיהם של שלושת הגדולים.
מסע לגיבור 
כתוב תגובה לidabe9bbc18d59c לבטל