מסע לגיבור

קחו זמן. דרושה סבלנות. אורח רוח. שש שעות של מחזה. שלוש בכל פעם. חלק א' חלק ב'.
יש משהו קסום בכתיבת הבלוג הזה, כי אחרי החוויה שם יש עוד זמן כאן. אני חוזרת לקרוא את המחזה כדי לכתוב עליו, ואז נמצאת אתו עוד קצת. בעודי קוראת את הטקסט, אני מעלה לפני את הדמויות, ואת התפאורה, את המוסיקה, ואת הרגשות שהתעוררו לי, כמו חווה אותו שוב, הפעם בעצמי. ואת זה אני אוהבת במיוחד, להיות בתוך ההרגשה, ולהרחיב אותה. מבחוץ פנימה, ומבפנים החוצה.
הפעם, בזכות חיפוש הטקסט, נודע לי שיש לקאמרי ארכיון, ושאפשר אם רוצים לבקש מהם עותק, תמורת סכום ממש סמלי. ככה שיש זמן. לחשוב בנחת על משהו.

מלאכים באמריקה הוא מופע רב חושי .
התפאורה מעוררת. לוקחת אותי רחוק רחוק מכאן ומעכשיו. בחלק א' יש שלוש קומות של במה, שאפשר לחשוב עליהן כמו ריבוי הייצוגים של המציאויות. בקומה ראשונה, קומת המציאות, מתרחשת העלילה, בקומה השנייה, מנגנת התזמורת מוסיקה חיה, נגנים ומנצח, מוסיקה מקורית של אמיר לקנר, (המעבד הגאון של זהו זה) את הקומה השלישית, לא ממש רואים והיא אולי מייצגת את הפנטזיה שתלך ותכבוש את הבמה בהמשך המחזה, וביתר שאת בחלק השני.

יש בו צבעים רבים, של תלבושות מרהיבות, ותאורה שעוברת בין חושך ושחור לצבעי הדראג והשלג, ואפילו גשם שיורד פיזית על הקהל שיושב עם שקיות על רגליו.
החושים דרוכים כולם בשידור החי של הדברים.

אבל, לא פחות מכך, הטקסט עצמו, שנון, מצחיק, עמוק, ומעורר מחשבה.
נדמה שהשחקנים, אינם עוד שחקנים כי אם הדמויות עצמן.
על הבמה הכל קורה בו זמנית, בעת ובעונה אחת, וצריך להבין. ולסדר.

טוני קושניר, המחזאי, יצר אפוס של תנועה אדירה, בין שתי האימפריות הגדולות, ארצות הברית של אמריקה וברית המועצות של רוסיה. בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. התקופה של מגפת האיידס ונפילת החומה. החלק הראשון של המחזה מתחיל בהלוויה של אישה. הרב שסופד לה, לא הכיר אותה, ואף על פי כן, הוא מוצא מה לומר עליה. הוא אומר עליה דבר כללי, וכך הופכת האישה לתקופה. אישה שמייצגת משהו, מַעֲבָר, בגופה היא מייצגת את הַמַּעֲבָר מרוסיה לאמריקה :

את החלק השני פותח איש מפלגה רוסי זקן, שמדבר על השינוי המתחולל בברית המועצות.
"השאלה הגדולה שלפנינו היא : האם גורלנו נחרץ? השאלה הגדולה היא האם העבר ישחרר אותנו? השאלה היא האם אנחנו מסוגלים להשתנות? בזמן? וכולנו מייחלים ששינוי יבוא… אם נחש משיל את עורו לפני שעור חדש מוכן, עירום יהיה בעולם, טרף לכוחות הכאוס. בלי העור שלו הוא יהיה פגיע, יאבד את עצמו לדעת וימות. האם, נחשים קטנים שלי, כבר צימחתם עור חדש? אז אל לנו, ואסור לנו ושלא נעז להמשיך ולהתקדם"

(את שתי הדמויות משחקת באופן פ נ  ו מ נ א ל י , מאיה לנדסמן)

וכך, אנו מוזמנים לצאת אל המסע ממזרח למערב, וממערב אל המזרח, כמו לנסוע רחוק ולחזור הביתה. ואחרי שחוזרים, אפשר לנסות ולהבין מה קרה במסע הזה, בזמן הזה בין הנסיעה ההיא לחזרה הזאת.
ברמת העלילה, מדובר על שני זוגות. זוג אחד, זוג של הומואים, שאחד מהם חולה באיידס, וחברו מתקשה מאוד להישאר ולטפל בו, והשני, זוג מורמונים, שמסתבר שהגבר הוא הומוסקסואל, ומסתבר שגם הם מתקשים להישאר ולטפל זה בזה. ויש עוד שתי דמויות, שתיהן של הומואים, אחד עורך דין רפוליקני בארון, והשני אח שחור. נראה שכל אחת מתגלגלת בזאת שלפניה ואחריה. המונולוגים כמו מסתלסלים זה בזה, ומספרים לנו שהכל קשור.

אבל העלילה, ככל שמתקרבת אל המוות, בעקבות המגיפה, מזמינה אתה את הפנטזיה, כך שקשה לדעת האם מה שרואים אכן מתרחש במציאות, או שהיא פרי דמיונו של הנוטה למות.
לאחר התלבטויות בין החיים למוות, בין גן העדן והנבואה מבקש פריור החולה לחיות. וכך הוא אומר למלאכיות מגן העדן המבקשות אותו להישאר שם איתן, ולעצור.
"לא ראיתן את העתיד לבוא. ראיתן רק את מה שאתן יראות מפניו. ועד שזה יבוא- אני לא רוצה להעליב אבל.. כל מה שאתן מסוגלות לראות זה פחד. אני משאיר לכן את גן עדן עכשיו. אני אקח את המחלה שלי איתי, ו- גם את המוות שלי. ואני רוצה הביתה."

אני חושבת על שינויים, על תנועות ועצירות.
היבשות הגדולות כמו האנשים הקטנים נלחמות ביניהן. אולי הייתה אז תקווה שאמריקה ורוסיה תפלנה את  החומה, שתפסקנה להיות גם הן עוד זוג לא כל כך מוצלח. כמו אבא ואמא שלא מצליחים להסתדר ביניהם. גם לא בשביל הילדים שלהם.
התנועה בין כאן לשם, ולהיפך, היא משמעותית וסתמית בעת ובעונה אחת. אבל במחזה יש הצעה נוספת. יש חזרה, או חיבור אל מה שנדמה כמו האמת הפנימית. יש רגע כזה, שבו הדמויות נדרשות לשאלה, איך באמת הן מרגישות, מה המשמעות בשבילן של קשר ושל אהבה, והאם יש מי שאכן רואה אותן. בלי לעשות ספויילרים, יש מי שחוזר, ויש מי שעוזב. זה לא טוב או רע. יש קשרים שנכון לחזור אליהם, ויש כאלה שטוב לעזוב אותם.

ועוד אפילוג קטן, טעימת מונולוג מתוך החלק הראשון, בדמותו של רוי כהן. (עורך הדין הרפובליקני)

"נגיד שהנשמה היא ציפור בכלוב. והציפור משתחררת מהכלוב הזה והיא עפה, עפה, עפה, והיא אומרת :אני חופשיה!", ואז כמובן היא פוגשת על הדרך את אלוהים, והוא שואל אותה "למי את שייכת?", "פציקלניקוב", "סבלת?", "סבלתי?, כל החיים סבלתי", "בסדר, תכנס לגן עדן ונתחיל לרקוד!". את זה אני מבין. אבל אם בכלוב אין ציפור? אם אין נשמה, מה אז? זהו? כלום? אין כלום אחרי החיים? יש חיים אחרי המוות או אין? לפושקין היה קל למות, כי הוא ידע שאחרי המוות שלו ישארו לו השירים ומישהו יקרא אותם. ומה איתי? למה לא יצרתי כלום? כל כך הרבה זמן היה לי!"