מסע לגיבור

יום הפעילות, התעורר השבוע מוקדם. הוא ידע שהוא מלא וגדוש, הוא ידע שהוא הולך לפגוש את האנשים שהוא הכי אוהב, ולעשות אתם דברים שהוא מאוד אוהב.
הוא חיכה לו ליום הזה. שבוע שלם. מהשבוע שעבר, הוא חיכה לו.
הוא שם לב, שלפעמים דווקא בגלל שהוא כל כך מתרגש, הוא לא מצליח להיות נינוח, וכל הזמן נמתח לו משהו. יושב כאן וחושב על אחר כך. הוא לא ידע להגיד מדוע, אבל דווקא השבוע, הוא הצליח להיות יותר נינוח, ואפילו שחה בים שהיה מעט גלי. בכל תנועה ותנועה, השתחררה לו תפיסות כזאת, ונהיו לו דגי שמחה קטנים כאלה בתוך הבטן. דגי שמחה שקופצים פלופ פלופ ככה.
ליום הפעילות, יש אישה אחת, שאצלה, בואו נגיד, הוא עובד. לא ממש עבודה, רק יום בשבוע. אז האישה הזאת, הייתה לה מחשבה השבוע, עלה לה דימוי מתוך ספר. ספר שהיא קראה כשהיא הייתה ילדה. היא זכרה שבספר,
שקוראים לו הבריחה הגדולה עם בילבי בת גרב, בילבי בורחת עם טומי ואניקה, והם מגיעים למפל מים. ושם, בילבי מבקשת מהם לעזור לה להיכנס לחבית, כך היא רוצה להגיע למטה. ביי, היא אומרת להם, ניפגש למטה.
הדימוי הזה תיאר בדיוק מופלא איזו הרגשה.
של רצון להיכנס לחבית, ושנפגש למטה, אחרי המפל הגדול.
בחבית הזאת אולי לא נדע בדיוק מה קורה מסביב, אבל כשנצא ממנה, נהיה כבר אחרי.

בצהרים, יום הפעילות אכל מול הים עם ההורים שלו ועם הבת שלו שבדיוק בשבוע הבא היא נוסעת למסע, והיה אוכל טעים, ושיחה נעימה, ונוף מקסים, והרגשה של אהבה, שכמעט הוא שכח מהדימוי הזה על החבית של האישה שאצלה הוא עובד.

אבל בערב, הייתה עוד תכנית. במסגרת פסטיבל צלילי חורף, בהיכל התרבות בתל אביב, הם הלכו עם הילדה שנוסעת, להופעה של גון הלוי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה, וגם לא השנייה, והפעם גון הלוי שר שירים של יונתן גפן ואביב, בנו, עם כלי מיתר, ועיבודים פשוט י פ י פ י י ם.

כשהוא שר "יונתן סע הביתה", אפשר היה לחשוב על כל העם שלהם כמו היונתן הזה, שנקלע למקום שהוא לא שלו, ורוצה סוף סוף לחזור למקום שלו, המוכר.
הבת, בכתה על חבר כתתה, יונתן סמרנו, שנרצח בשביעי באוקטובר.
האמא בכתה על הבת שבוכה את הדור שלה, דור של ילדים שמשהו נורא קרה, בדיוק כשהם היו חיילים או סתם נסעו לרקוד באיזו מסיבה.
כשהוא שר אתם זוכרים את השירים אפשר היה לראות את הדמיון בן האב לאביב, עם העיבוד הכל כך חד פעמי ומיוחד של גון הלוי הגאון.
אבל כשהוא שר "אין ספור שבילים ויציאה רושם בתוך יומן מסע", שר בשקט עם כלי מיתר, זה באמת היה רגע כזה. של קיו. שהרי המסע כבר התחיל. תמיד זה כך, המסע מתחיל עוד לפני שהוא יוצא.

בדרך הביתה הם דיברו, הם הלכו יחדיו. מה עוד צריך, חשב לעצמו יום פעילות, יותר מאשר לדבר יחדיו, בהתרגשות כל כך גדולה על משהו שנגע בך.
גון הלוי דיבר על יונתן גפן. הוא אמר שהוא אדם שלא הסכים להפסיק להיות ילד. אולי גם הוא אהב את בילבי, וגם לו היא נתנה אומץ לא ללכת לפי החוקים הרגילים של האנשים הרגילים.

אבל אל תחשבו שזה הסוף. כי קרה עוד דבר. מפתיע. ביחס לספר הנדיר שלא נמצא.
האיש של האישה, זכר את הדימוי. והיא חשבה שאם כך, אולי בבית שלו, יש את הספר. אמא שלו, לא מצאה אותו בבית אבל היא כן מצאה אותו בספרייה של הקיבוץ שלהם, בית גוברין!

ואיזו התרגשות היא למצוא את הספר הנדיר, ולפגוש את הדימוי שישב לך בראש אפילו בלי שידעת בערך ארבעים שנה. ארבעים שנה ומסע, הם שילוב מרתק. במיוחד כשמדובר בנו, בני ישראל. הרי יש אצלנו קשר הדוק בין היציאה למסע עם החירות והחופש. אבל לכך יש עוד מעט זמן.  בינתיים, נתפלל שיתהפך הפור, גם כאן, ולא רק בשושן.