וזה לא מה שישביע את רעבוני, כתבה פעם יונה וולך. לא זה לא זה לא.
זה היה יום פעילות כזה. לא נוצרה בו ההתרגשות המתבקשת. נגיד, כמו שנכנסים לים. או בכלל, למקור מים. לעיתים, זה לוקח זמן. כל פעם עוד פס של הגוף מתרגל למים. לעיתים בבת אחת, בקפיצת ראש, ולפעמים עושים שלוש ארבע ו…
מראש, הלכתי למשהו שהוא לא הטבעי לי. ראיתי שיש מופע של תזמורת המהפכה על גרשווין. ולא שאני כל כך אוהבת ג'אז, או מכירה את גרשווין, אבל משהו, באופרה, ובשילוב הזה היה נראה לי כמו אפשרות לפתוח את הראש.
במערכה השנייה, התחלתי להרגיש מעט יותר בנוח, הצלילים נפתחו בי, כלי הקשת נגנו בי, ובכלל התחושה של המוסיקה החיה, התחילה לחולל בי. במערכה השלישית, הופיע נגן הפסנתר, גיא מינטוס שהוא וירטואוז בפני עצמו. שאלתי את עצמי, מה עושה לי כישרון כזה וירטואוזי, כישרון שיש בו כריזמה רבה כל כך, שסוחפת אחריה אולם שלם.
אני לא רוצה לסחוט אותו יותר, את יום הפעילות הזה.
יכולות להיות סיבות רבות לרגעים כאלה, שלא מייצרים את הדבר שהייתי רוצה שהם ייצרו. כל התנאים יכולים להיות שם, ובכל זאת, זה לא זה.
כי דווקא היה לנו יום מיוחד. נסענו אבא שלי ואני לנחם בן משפחה שלנו, שאביו בן המאה נפטר. לכולנו הייתה זיקה מיוחדת אליו, אז נסענו ביחד לנהלל. והיינו ביחד באוטו אחד אבא אחד וילדה אחת. ואחר כך הלכנו ביחד למופע. כשחזרנו הביתה, גם אבא שלי, שהוא כן חובב ג'אז אמר שלקח לו זמן להיכנס, שההתחלה הייתה לו אמורפית.
וגם, הערב שהיה בבית ביאליק, שמונים שנה ליונה וולך, לא השביע את רעבוני, והיה 'לא זה לא זה. לא'.
אז אני רוצה לכתוב על ספר שקראתי השבוע. רצח בבית האדום. של אלון חילו. הוא מגולל את פרשת הרצח של יוסף חיים ברנר ואתו עוד חמישה סופרים שנרצחו בגבול תל אביב יפו, במאי 1921, סביב פרשה שלא הכל ידוע בה, וחילו שוזר פרטים היסטוריים עם פרטים בדיוניים. הספר הזה כתוב משלוש נקודות מבט, האחת של המאהב של ברנר, השנייה של הפרדסן הערבי, והשלישי של אחות הנער הערבי שנרצח, בסמוך למועד הרצח שלהם.
הרשומון הזה, כתוב טוב, קודם כל בשפה. וגם בתוכן, הוא מעלה אתו שאלות רבות, ביחסים הסבוכים בין יהודים וערבים על האדמה, ביחסים הסבוכים שבין אוהבים, הטעויות שאוהבים עושים באהבתם, טעויות שעולות להם לעיתים בחייהם. כמו כל רשומון טוב, הוא מצד אחד מפתה אותך לחשוב שאתה בספר בלשי, שתיכף תגיע האמת, ואם רק תהיה לך סבלנות, תדע מה קרה, ומצד שני משאיר אותך עם הידיעה שאין דבר כזה אמת. לכל אחד יש את האמת שלו.
חשבתי על הספר המעולה הספר אדום שגם הוא אומר על עצמו שהוא לא ספר היסטוריה, בבואו לתאר מציאות היסטורית. הספר האדום, של אסף ענברי, גם הוא רומן נסמך הסטוריה, אבל אין כוונתו להיות מסמך היסטורי. וגם הוא כותב על שלושה אישים, טבנקין, יערי ומשה סנה, וגם הוא מנסה לבאר יחסים סבוכים ומסוכסכים בין יהודים ואפילו בעלי קרבה אידיאולוגית.
בשבוע שעבר הלכתי לשחות בים. היה כתוב שהים יהיה פלטה. אני עברתי את שובר הגלים, הים לא היה כל כך פלטה בשבילי, ונכנסה בי דאגה. קצת דיברתי עם עצמי, והחלטתי לחזור. כשחזרתי, אמרתי לעצמי.
לא שחיתי הרבה היום, אבל זה היה הרבה בשבילי.
מסע לגיבור 
כתוב תגובה לPnina Fogel לבטל