מסע לגיבור

"לגור בחדר, מה פירוש הדבר? לגור במקום, האם פירושו להשתלט עליו? מה פירוש להשתלט על מקום? ממתי מקום נעשה שלנו באמת? משהשרינו בו את שלושת זוגות הגרביים שלנו בקערת פלסטיק ורודה? משחיממנו לנו ספגטי על גזייה? משהשתמשנו בכל הקולבים השונים התלויים בארון? משהצמדנו על הקיר גלויה ישנה, שמוצג בה חזונה של אורוסולה הקדושה מקרפצ'ו? משחווינו שם את אימת ההמתנה, או את להט התשוקה, או את עינוי כאב השיניים? משתלינו על החלונות וילונות לפי טעמנו, והדבקנו טפטים ומירקנו את הרצפות?"

ג'ורג' פרק. חלל וכו', מבחר מרחבים

בערב
של יום הפעילות הזה,
החל לרדת גשם.
במקום לרכב באופניים,
הלכנו ברגל. 

בדרך לבית לסין ראינו פתאום תערוכה מקסימה של אנה עייש. אנה עפה קוראים לה. ובגלל שיש לנו נטייה להגיע בזמן, ואף לקחת לו מקדם, היה לנו ז מ ן להיכנס ולראות אותה.

אולי היא נגעה בי, כי בצהרי יום הפעילות, קראתי את הספר המיוחד הזה של ג'ורג' פרק. 
הוא כותב על מרחבי החיים שלו. בודק את השייכות שלו לכל מרחב. 
עולה בסדר המעגלים. הקיר, החדר, הדירה הבניין, השכונה, העיר.
נוצרות זיקות בין המרחבים ובינו. 
נשאלת שאלת היחסים. 
הוא כתוב בניחוח צרפתי, אבל של פריז. 
פירוק המרחבים לחתיכות קטנות מאפשר לו לחבר אותן מחדש אחרת.
וזה בעיני, לעשות יחסים. 
בעבודה הזאת שקוראים לה משחק ילדים מרחבי הצורות נחים זה לצד זה. אי אפשר לדעת אם הניחו אותן על רקע שחור, או שעשו פס שחור ביניהן. עלתה בי השאלה, מהם היחסים שבין רקע לגבול. מה בונה את היחסים, הרקע או הגבול?

פריז של פרק, הזכירה לי את הסרט הנהדר שראינו בשבת, הנהג של מדלן. גם הוא מתרחש בפריז. אישה בת תשעים ושתים מזמינה מונית שתיקח אותה מביתה לבית האבות שם היא הולכת להתגורר. הנסיעה במרחב לוקחת אותנו פנימה, מפרקת את חתיכות החיים לפיסות של זמן. אבל גם מחזירה אותנו בכל פעם אל ההווה. מדלן מכוונת את הנהג שלה למקום מסוים, הם עוצרים את המונית, ויורדים מהסיפור אל ההווה. ולפעמים החזרה אל ההווה פרוזאית. סתם כי אישה בת תשעים ושתים צריכה פיפי. עכשיו. וגם שם נשאלת השאלה הגדולה, האם סיפורי החיים הם רקע ליחסים המתהווים ביום הנפלא הזה בין נהג המונית לבין מדלן בת התשעים ושתים? או שאולי הנסיעה היא רקע לסיפור החיים שלהם, כל אחד בפני עצמו, עם המורכבות שלו בתוך היחסים שלו.

נדמה לי שהמושג יחסי אנוש, בניגוד ליחסים אישיים, קשור באופן שבו אדם מתנהג אל סביבתו. רגיש אליה. כיצד אדם מתייחס לאנשים סביבו. זה מושג יותר חברתי מאישי. אבל אני הייתי רוצה להשתמש בו עכשיו אחרת. לארוג את היחסים והאנוש.

וככה הגענו לאפס. של יחסי האנוש.

בדרך כלל אני לא אוהבת מחזות זמר. אני מחכה שהשיר יגמר כדי שהעלילה תמשיך. אבל הפעם, אולי בזכות עילי בוטנר שהמוסיקה שלו, יוצרת לי תחושה של שייכות גם כשאני לא מכירה אותה מראש, פשוט התמסרתי כולי. וגם המנהל המוסיקלי הוא לא אחר מאמיר קלנר המעבד האגדי של זהו זה.

ראיתי שוב את הסרט, כדי להיזכר. נזכרתי שגם אז, כשראיתי אותו חשבתי שהסיפור הצבאי שם הוא רק תפאורה של משהו עמוק יותר. הסיפור הצבאי הוא הרקע לסיפור על חברות. על קנאה. על יחסים של בעלות. יחסים של כוח. ואיך הכוח של היחסים כשהוא מופנה לנתיב לא נכון יכול להפוך לפגיעה אנושה. לב שבור של ילדה שלא מבינה נכון את היחסים, ומאבדת את עצמה, לב של בחורה מלאה מגננות, חרדה מכל קשר אינטימי, שכל כך רוצה לאהוב, וכמעט נאנסת, ולב של ילדה חלשה, שברירית, שזועקת לעזרה שלא מגיעה. את הזעקה הזאת היא מבטאת במכתבים. היא כותבת לכל מי שאפשר שקשה לה, ושהיא רוצה לעזוב את שיזפון ולהגיע לקריה. זה דימוי מקסים בעיני. דפי וזהר כותבות אותן ביחד. אלא שזהר לא שולחת אותן. היא מפחדת לאבד את החברה היחידה שלה. כשדפי מגלה את דבר הבגידה, היא מוצאת את הדרך החוצה, ויוצאת לקורס קצינות. אלא שבאופן מדהים, דווקא המכתבים האלה, שלא נשלחו ליעדם המקורי, אבל נתלו כשהיא כבר קצינה ברחבי הבסיס, הם אלה ששולחים אותה אל חלומה, אל הקריה.

המחזמר שומר על מסגרת הסיפור של הסרט. יופי של שחקנים. משהו שם עובד על הבמה. מצחיק, קולח, סוחף. בידור טוב, שיש לו עומק. מגי אזרזר שכבר כתבתי עליה בשבוע שעבר בהדה גבלר, יש לה אופי. היא לוקחת את הדמות שלה עד הסוף, ואפשר לגמרי להאמין לה. דיאנה גולבי משחקת מעולה, וגם נוי הלפרין.

כשדמויות נלעגות נכנסות לְלִבִּי, אני יודעת שמשהו קרה לי. שהיה כאן תהליך. שמשהו בי מסכים להרגיש את הפגיעות שיש בעולם. גם את שלי, גם את של האחרים. הגבולות שיש בין אדם לאדם מטשטשים בזכות הרגשות האלה. זה לא יכול להחזיק לאורך זמן, וטוב שכך, כי הגבולות שלנו חשובים, ושומרים עלינו, אבל כשזה קורה, זאת הרגשה של נס. היחסים והאנוש מתחברים.