מסע לגיבור

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

פניה ברגשטיין.

לכל משפחה יש ביטויים, שהם גרעין הניגונים שלה.
כל משפחה מבטאת אחרת את הניגונים האלה.
לכל אדם יש תהליך 'שְׁתַלְתֶּם' משלו.
אצלי למשל, המילה העמק, או המילה הגלבוע, מפעילה ניגון רגיש במיוחד.
סבא וסבתא שלי ניצלו מן המלחמה הגדולה. ככה הם קראו למלחמה העולמית השנייה. הם הגיעו לארץ והתיישבו בתל יוסף, בעמק יזרעאל. הם הסתכלו תמיד על הגלבוע מלמטה. ולא רק עליו. הילדים שלהם, הארצישראלים, כמו שסבא שלי היה קורא להם, יצאו אמנם מן הקיבוץ, אבל העמק הנעלם, נותר עבורם מכרה נפש, זוהי ארץ אהבתם.
סבתא שלי מאוד אהבה פרחים. רישיון או רכב לא היו לה, אז כשאירוס הגלבוע היה פורח, היינו לוקחים אותה  במיוחד לראות אותו. וגם בגלל זה, שמעתי פעמים רבות את אבא שלי אומר את הביטוי העמק הנעלם. והוא תמיד הילך עלי קסמים.
אז ביום הפעילות הזה, יצאנו אל הטבע. עשינו את המסלול האתגרי של העמק הנעלם.         השארנו את הרכב בתחנת הדלק של תל יוסף, והזמנו מונית עם נהג מקסים, עמי, שלקח אותנו לתחילת המסלול. מצורף לינק של המסלול (מתחילים אותו בהר ברקן, ויורדים לאורך המסלול האדום עד העמק)

המסלול יפיפה. ואין מה לומר. הליכה בשביל עם אדמה עושה לי את זה. כמו הגיעו ימים אחרים. בירידה התלולה בסופו, שהיא מבחינת אבא שלי, העמק הנעלם, תומכות במטיילים העולים והיורדים, יתדות הנעוצות בסלע. סולמות אנושיים בטבע פראי.

לאחר המסלול נסענו למוזיאון עין חרוד.
ריגש אותי לראות את הסרט על המוזיאון. למן ההתחלה, הקצה המשק מקום למוזיאון. לאמנות. ליצירה.

יש שם תערוכה מקסימה של חיה גרץ רן ששמה "אל תלכי רחוק מידי".

וגם יצירות של הרן כסלו, מבארי. יצירות שהוא הצליח להציל.

למחרת בערב, הלכנו לבית ביאליק שסיים סוף סוף להשתפץ. הלכנו להרצאה ראשונה, מבין הרצאות ששמן מצפן.
אריאל הירשפלד, דיבר עם דר' ענת ויסמן בצורה מרתקת על המסה של לאה גולדברג 'האומץ לחולין'.
לאה גולדברג כתבה את המסה הזאת ב 1938, הנאצים כבר עלו לשלטון. היא מזהה שאירופה עומדת בפני ההרס הגדול. ההתנהגות של אנשי הרוח בעת כזאת, מכשירה את הקרקע למה שיבוא אחר כך. המסה הזאת מדברת על עתיד הרעיון ההומניסטי. מה קורה לחברה בעתות של נְהִיָּה אחר רעיון או 'אישיות' סוחפת, פלאקטית, מה קורה לחברה שמבטלת את ריבוי האפשרויות, ונוהרת אחר אמת אחת.
כשהירשפלד מדבר, נוצרת תחושה של מניפה. כזאת שנפתחת ונפתחת בלי סוף, ידע של אנשי אשכולות שכבר לא קיימים במקומותינו. ענת ויסמן הביאה את החלקים של היומנים של גולדברג. כך נוצר ההקשר בין הרעיון לחיים עצמם. עינב ג'קסון כהן שרה באופן חד פעמי, את מכורה שלי, את הירוק היום וגולת הכותרת, האמנם. פרשנות כל כך יפה, נוגעת, שמה את הפסיקים במקומות אחרים, והטעם עשה את ההבדל. מקווה שעוד נשמע ממנה.
במסה הזאת, לאה גולדברג מבקשת את הרוח של היומיום.
היא מדברת על עליית הנאצים באירופה, ואילו אני חשבתי על ימנו אנו. המלחמה הגדולה שאנו בתוכה. על המקום בו אנו חיים. על האומץ שלנו. שלי. היכולת להכיר בריבוי האפשרויות. להיות הומניסטים.

נסיים בקטע של גולדברג עצמה, מקריאה משירי ארץ אהבתי. אהבתי לשמוע את הירשפלד שאמר, שהמכורה שלה איננה מקום קונקרטי, אלא מציאות פנימית. השיר הזה קשור בעיני לאותם הניגונים. אולי זִכְרוֹן הניגונים, דומה לשבעת ימי האביב בשנה.