בשעה שקשה לי לשיר

ליום הפעילות הזה שלושה ערבים.
הערב הראשון, הצגת הקומיקאים של תיאטרון חיפה. המחזה של ניל סיימון שמשחקים בו מוני ובראבא, שני הענקים ששבים להופיע זה עם זה בהלימה למתרחש במחזה.
האמת, שציפיתי לצחוק יותר מכפי שצחקתי. רציתי שמשהו ייקח אותי מכאן. רחוק כמה שניתן על גלי צחוק שלא ייפסק. זה לא קרה כפי שדמיינתי את זה כשחשבתי על שניהם. ולמען האמת אני לא בטוחה שזה קשור אליהם.
המחזה העלה בי הרבה מחשבות. מדובר בשני קומיקאים שמציעים להם לחזור ולהופיע פעם אחרונה, במערכון מן העבר.  הם נפגשים אחרי שנים של נתק, שנבע מכך שאחד מהם החליט לעזוב את הזוג, להתפתח בעצמו. זה מחזה על הטקסט שנשמר, ועל זה שחוזרים אליו.
מה קורה למי שחוזר אל הטקסט הישן שלו. מה מחוללת בו בזמן אמת החזרה אל הטקסט הישן.
עולות בו שאלות של קשר, של אינטימיות שיש בהכירות רבת שנים, אינטימיות שיש בה אהבה ושנאה בעת ובעונה אחת. והוא נוגע ללב.

הערב השני, בחסות הספרייה הלאומית בירושלים, ספר לי סיפור שמו.
מנשה נוי, דורי בן זאב, דאנה איבגי, יעל שרוני ונדב הולנדר על המוסיקה סיפרו לנו סיפורים. בכל פעם מישהו הקריא טקסט או הקריא שיר. דאנה איבגי גם שרה ביחד עם נדב הולנדנר את מה שלומך אחות, בצורה מרגשת עד דמעות.

אפשר ללחוץ ולשמוע כליווי בזמן הקריאה זה ביצוע של ענת מלמוד.

ואני חושבת על ההבדל בין זמן אמת למחשבה עליו. בין הרושם שמתקבל, הזיכרון שנשאר, וההזדמנות לשוב אל הטקסט המקורי, לראות מה הוא עושה בי.
מה קורה לי כשמקריאים לי סיפור.
על מה שומרת לי הספרייה הלאומית. מה נותנת הידיעה שכל ספר שיוצא בעברית נמצא שם. הארון הכי מלא שלנו. ארון הברית שלנו. שלנו השותפים לברית, של השפה שלנו, של הרעיונות שמחזיקים את השפה שלנו. הקלידוסקופ של המציאות שלנו.
אני יכולה לחשוב על שם שאפשר היה לקרוא לערב הזה, אבל השאירו אותו פתוח, ספר לי סיפור, קראו לו. לא הייתה לו מסגרת מסודרת. משמעות רבה הייתה בעיני למוסיקה שליוותה את הטקסט המבוצע, ולדיאלוג שנוצר בין המילים והמבצע שלהם, לבין המנגינה והמבצע שלה. דיאלוג שיוצר עוד רבדים של פרשנות.
ברקע היתה תאורה של לילה עם כוכבים מנצנצים, כמו היינו כולנו עם כוכבים בחוץ.

יש קסם בהקראת טקסטים מלויים בנגינה.
הסיטואציה הלילית, הזכירה לי את הילדות, את הדרך אל השינה שעוברת בהקראת סיפור. בחדר השינה הילדי יש חזרה אל טקסטים מוכרים, שוב ושוב, כמו לצאת אל החלום והלא נודע והחדש דרך הטקסט החוזר, המוכר.
אולי אעשה מעשה חלומי, ואצרף כאן ביחד, כמה שורות, שנגעו בי במיוחד מכמה טקסטים מהערב הקסום והנפלא הזה.

"אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי אֵיפֹה הֶחְבִּיא אָבִי
אֶת הַפַּחַד שֶׁלוֹ, אוּלַי בְּאָרוֹן סָגוּר
אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מִחוּץ לְהֶשֵּג יְדֵי הַיְּלָדִים
אוּלַי עָמֹק בְּלִבּוֹ." יהודה עמיחי – והילד איננו

"נתעלם לרגע מן הנסיבות ונתרכז בדרך הנכונה לבכות". חוליו קורטאסר – שמיים אחרים.

"אני תולה תמונה על הקיר. אחר כך אני שוכח שיש קיר. איני זוכר מה עומד מאחורי הקיר הזה, איני זוכר שיש קיר, איני זוכר שהקיר הזה הוא קיר, איני זוכר מהו קיר. איני זוכר שבדירתי יש קירות, ולולא היו קירות לא הייתה דירה. הקיר שוב אינו הדבר התוחם את המקום שאני חי בו ומגדיר אותו, הדבר המפריד בינו לבין יתר המקומות, שאחרים חיים בהם, הוא אינו אלא משען לתמונה". ז'ורז' פרק -חלל וכו'

"בְּשָׁעָה שֶׁקָּשֶׁה לִי לָשִׁיר
כְּשֶׁהַכֹּל מִתְמוֹטֵט עַל רֹאשִׁי
הִתְרַשִּׁי לִי לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר תָּמִיד
לְךָ יֵשׁ אוֹתִי
לִי יֵשׁ אוֹתְךָ
לָנוּ יֵשׁ אוֹתָנוּ". נעמי שמר – מה שלומך אחות

"איש אחד אהב אישה אחת. כדי שגם היא תאהב אותו, החל לסדר את כל הספרים בספרייה שלו לפי מספר הפעמים שמופיעה בהם המילה אהבה, כי אין כישוף טוב מזה. אבל אולי זה לא נכון? כך או כך, פעם דלת הדירה שלו נפתחה, והאישה שאהב נכנסה עם מזוודה, והוא כמעט נפל מהסולם מרוב הפתעה". אלכס אפשטיין – האיש על הסולם.

"כְּשֶׁמַּגְלִים כְּלַפֵּי אֲדִיבוּת
אֲנִי מִפְּקִידָה אוֹתָהּ עָמֹק בְּלִבִּי
כְּחִסָּכוֹן.
כְּשֶׁבָּאָה בְּדִידוּת
אֲנִי מוֹשֶׁכֶת מֵהַחִסָּכוֹן
וְשָׂבָה אֶל כּוֹחוֹתַי". שיבטה טויו- הבוקר בא תמיד

את הערב חתמה דאנה איבגי המעולה, עם אתי הילסום – השמיים שבתוכי, הספר שכבר הוזכר כאן בבלוג כמי שאפשר לחזור אליו, ולהתנחם ממילותיו במיוחד בשעות שקשה בן לשיר.
אמא שלי אומרת שהספרייה הלאומית, הוא בית המקדש האמיתי. בית המקדש השלישי. אז למרות שחנוכה הוא לא אחד הרגלים, בכל זאת עלינו לירושלים.
הערב השלישי הוא תערוכה שמתקיימת עד ה 23.12 בנמל יפו : אור גדול שמה.
תערוכה מרשימה ומומלצת של אמנים שתרמו את העבודות שלהם לטובת תרומה למועצה אזורית אשכול, ובית הספר עין הבשור.

בצד שמאל של העבודה, ממש על השביל בדרך לחדר האוכל, ניקב החור ויש עוד אחד קטן יותר על העץ

שתי עבודות נגעו בי במיוחד.
האחת של זיוה ילין. הדרך לחדר האוכל, שנצבעה באדום. מדהים לחשוב שהיא יצרה אותה לפני המלחמה. זאת אחת העבודות היחידות שנשתמרו מהסטודיו שלה, בבארי, שעלה כולו באש. ואפשר לראות את החור שעשו הכדורים בעבודה.
העבודה השנייה היא בית בגבעתיים. אולי משהו בנאיביות של הבית עם העצים והמדרגות שיורדות, ואולי הוא הזכיר לי את הבית של גוטמן שגם עליו כבר כתבתי כאן.

ועוד טקסט אחרון לסיום דמיינו את דורי בן זאב מקריא לכם אותו.

2 תגובות על 'בשעה שקשה לי לשיר'

  1. אני מעריצה את היכולת שלך לפרסם את הבלוג בימים שכאלה. כל שבוע מעניין ומרתק.

    אהבתי

  2. יהלוש, הזכרת לי כמה אני אוהבת את יהודה עמיחי, תודה.

    אהבתי

כתוב תגובה לPnina Fogel לבטל