הרבה פעמים בסוף נובמבר, אחרי איזה גשם, יש איזו תחושה כזאת, שהקרוב רחוק, והרחוק קרוב.
נגיד כשנוסעים לעין כרם. שזה לא כל כך רחוק, ובכל זאת, כשמטיילים שם, עולים במעלה לכנסיה, ויש שם שפה אחרת, ודברים אחרים, הקרוב מרגיש רחוק. זה מרחק נעים, משחרר. מרחק נותן אוויר.
וגם ההיפך הוא הנכון, הנוף למשל, שהוא מחוצה לי, מרגיש כאילו שהוא בתוכי. כך הרחוק הופך לקרוב.
על יום הפעילות הזה אספר מהסוף להתחלה בסגנון ויהי ערב, ויהי בוקר.
בערב הלכנו לראות את אנה קריננה בתיאטרון גשר.
לקראת ההצגה חזרתי לקרוא את הרומן הזה, המופלא כל כך. כך שהלכתי להצגה בעודי קוראת את הספר אחרי שאני כבר יודעת מה קרה בו. זאת קריאה אחרת. ונדמה לי שגם ההצגה לוקחת בחשבון שכולם יודעים מה קורה בסוף.
זאת קריאה של סע לאט. לא יתחילו בלעדינו.
וגם בגלל רוחב היריעה שלו, יש זמן להתאהב ולסגת.
אנה שבאה מרחוק, כדי לתקן קרבה שהתקלקלה, מתקרבת בעצמה לאש התשוקה, ומשם היא נקרעת בין שאלת החיים הרגילים והאהבה הגדולה. בין האהבה לילדים והאהבה של התשוקה.
הרומן עשוי שאלות והתלבטויות. הדמויות מסכימות לשאול את עצמן שאלות קשות, ולענות לעצמן תשובות קשות לא פחות.
ההצגה אכזבה אותי. אבל אתחיל בטוב. את הניואנסים של ההתלבטות, את הרגשות המורכבים ביטאה יותר מהכל המוסיקה. גדרוס פוסקוניגיס כתב את המוסיקה, זה היה חלק משמעותי ממה שכן הצלחתי להרגיש.
גם התלבושות והתפאורה יוצרות רושם חזק, הלבוש נע בין שחור ולבן, וכמעט אין גוונים. התפאורה מאוד מינימלית. שלושה ספסלים גדולים ושנדלייר אחד גדול מאוד שאתו משחקים בזמן ההצגה.
השחקנים טובים, ויחד עם זאת, משהו בפרשנות, במעבר בין הרומן להצגה, חסר לדעתי. דולי יפה מידי, בכלל לא דומה לולדנית התשושה מהרומן, סטיבה בעלה, ציני מידי ולא מעביר את הקונפליקט, ורונסקי לא מספיק מרשים וסוחף כדמות. יש לו קטע אחד על הסוס, שבו מתגלה משהו מהעוצמה שלו, אבל בשאר הזמן הדמות שלו לא מספיק עוצמתית כפי שהיא ברומן, ובעיקר אנה, יוצאת בהצגה הזאת מצומצמת. נרקומנית. קפריזית. מטורפת. אני לא אומרת שאין מהאיכויות האלה גם ברומן, אבל בהצגה יש רק מהן. אנה של גשר היא רק רחוקה. ואין בה קרבה. אנה של גשר היא רק הצד של המיניות שלה. כל החלק של ההתלבטות בין האישה כאמא לבין האישה כמאהבת כמעט ולא קיים. ואין שם ילדים על הבמה. לא רואים את הקשר. בשבילי זה פספוס.
ובנוסף לכך היא ארוכה מאוד ואיטית. איטיות שלא עושה לה את השירות של סע לאט.
אני שואלת את עצמי, מה בעצם מת עם אנה? מלבד המוות הקונקרטי שלה. מה משליך את עצמו אל גלגלי הרכבת?
אולי זאת האישה שלא הצליחה להיות האמא שהיא רצתה להיות, האמא ההיא, היא זאת שמתה. שאיננה. וגם האישה שחשבה שהיא יכולה להחזיק לעד באש התשוקה, גם היא מתה. זאת שהתחרתה בקיטי, הצעירה, זאת שלא הצליחה להתבגר, גם היא מתה. כי כידוע, מה שלא מצליח להשתנות, להתבגר, הוא כנראה מת.
נחזיר אחורה את הזמן, ובהילוך הפוך, נחזור לנסיעה לעין כרם.
לרגל יום ההולדת של הבן שלי, היה לאמא שלי היה רעיון לטייל שם.
היה יום שמש יפה, והיינו ביחד, וטיילנו בין הסימטאות המקסימות, ואז עלינו לכנסייה שאין סוף פעמים ניסיתי להיכנס אליה ותמיד היא הייתה סגורה. וגם הפעם היא הייתה סגורה. אלא שאז, בדרכנו חזרה, עלה פתאום אוטו עם איש זר שנראה כמו נזיר, ואני סימנתי לו, גם עם הידיים וגם עם מעט אנגלית שאנחנו רוצים להיכנס, והוא לקח את אבא ואמא באוטו ופתח לנו את השער. וזה, כמו שאומר פליקס ביש ילדים זיג זג, אומר, שתמיד "צריך תעז". במבטא רומני.
כשיצאנו ממנה, האוויר היה נקי, כזה של אחרי הגשם, והרי ירושלים זהרו לפנינו, היה רגע כזה של התרוממות, ואז בבת אחת צלצלו כל הפעמונים.
לכנסיה הזאת, קוראים לה כנסיית הביקור, כי על פי האמונה הנוצרית מרים עצרה בה כשהייתה הרה עם ישו, ופגשה את אלישבע שהייתה הרה עם יוחנן המטביל.
ואני חושבת על הקשר שבין נשיות, אמהות, וילדים.
שלוש הנשים, מרים ואלישבע ואנה, כל אישה בתורה, בנסיבות חייה המיוחדים אינה מצליחה לשמור על הילד שלה.
ומה זה אומר עלינו, דווקא היום, כאמהות. כנשים. מה אנחנו צריכות לעשות אחרת כדי לשמור עליהם. ועלינו.
והרי זו הדיאלקטיקה של הקרוב והרחוק. מה שהיה כה קרוב, ממש בתוכינו, מתרחק והולך לבלי שוב, וטוב שכך, זאת האפשרות היחידה שלו לגדול ולצמוח ולהתפתח. ויחד עם זאת, כל אמא מכירה את הרגע שבו הילד הבוגר שלה, הגדול, שרחק, חוזר אליה פנימה. ואין רגע יפה מזה לכל אמא. ולכל ילד.
בצהרים אכלנו במסעדת הבראסרי המצוינת.
אם אתם אוכלים שם, קחו את המנה של האווז. היא ניצחה ברשימת המנות.
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה