מסע לגיבור

מן הבקעה אל הגלעד

טלה שחור ורך ירד

כבשה פועה בוכה בדיר

זה בנה הקט אשר אבד.

נדמה שהימים הנוראיים לא נגמרו. אלה שהיו בין כסה לעשור, אלה שבסופם מוכרע סופית הדין.

ימים נוראיים ומתארכים.  דומים ודומים הימים. לפני שבוע נראה כמו כמה שנים. הזמן משתבש ואתו הסדר הנכון של הדברים.

קווי ההגנה שלנו, שנחדרו בצורה כה הרסנית.

אני שומעת את עצמי מתוך האחרים, ואת האחרים מתוכי אומרים כל הזמן מילים כמו

הזוי, לא יאמן, בלתי נתפס, סיוט ואין מילים.

התקפה על החיבורים.

בבלוג הזה, אני מנסה פעמים רבות לחבר בין אירועים שונים שחוויתי, מחברת בתוכי את הקשר בין הדברים. החיבור מרחיב, יוצר תחושה של ביטחון, של קשר והבנה.

אז חשבתי על הביטוי הזה התקפה על החיבורים שנתבע על ידי הפסיכואנליטיקן ביון, שמתאר מציאות פנימית פסיכוטית, ואני משאילה אותו לפה, לכאן ולעכשיו.

ליום הפעילות הזה, יצאתי וירטואלית.

מקומות רבים פותחים את שעריהם לביקורים וירטואליים ללא עלות.

ראיתי באון ליין, את בשני קולות של תיאטרון גשר, שהועלתה ב 2004

בריין פרל כתב על פי אנטון צ'כוב, שתי אפיזודות יפיפיות.

האחת, משחק יאלטה,  על פי הסיפור הקצר 'גברת עם כלבלב'.

 סיפור שאמור היה להיות רומן חד פעמי של חופש וחושניות בעיירת הקייט יאלטה, הופך לסיפור אהבה מייסרת עם כניסתה של האהבה אל החיים. יחזקאל לזרוב הוא דימיטרי ואפרת בן צור היא אנה, ושניהם מצליחים בלי תפאורה בכלל לברוא לנו את העולם.

השנייה אפרטרפליי. אחרי עשרים שנה, בבית קפה במוסקבה, נפגשות שתי דמויות משני מחזות שונים של צ'כוב. סשה דוידוב שמשחק את אנדרי – האח בשלוש אחיות ונטלי מנור  המשחקת את סוניה – מהדוד וניה. בתחילה הם עסוקים ביצירת רושם ובמראית עין של הצלחה. לאט, מצליחה מראית העין להתקלף, והם מצליחים לבסוף לדבר אמת. מסיפורי הבדיה שהם מספרים בהתחלה, אנחנו יכולים ללמוד על הפער בינם לבין החלומות שלהם. ואיך, משתקלפת הקליפה נותר אדם, ויכול להיווצר קשר.

נראה לפעמים כה פלאי, ששני אנשים ובמה עגולה ומסתובבת יכולים לייצר עולם שלם. השילוב של שתי הפיסות הללו ביחד, שאולי בגללו קראו לו שני קולות, הזמין אותי לחשוב על סוגים של אהבה ושל קשר, אהבה סוחפת לעומת אהבה בוגרת, בגלוי ובסמוי ובלא אפשרי.

חזרתי לקרוא את 'הגברת עם הכלכלב', וחשבתי על הפעמים הרבות שאותו הדבר קורה, עד שהוא קורה אחרת. לפעמים כן מתרחש תיקון בחזרה הכפייתית. כל כך הרבה פעמים דימיטרי עשה רומנים מהצד שנראו פעם ככה ופעם ככה, אבל דמו בסופו של דבר זה לזה. ופתאום דווקא באנה הוא מתאהב. באמת. לראשונה בחייו. ודווקא העובדה הזאת, מסבכת את עולמו, או בלשונו של צ'כוב : " ונדמה היה שעוד מעט ימצא הפתרון, ויתחילו חיים חדשים יפים להפליא. ולשניהם היה ברור שהסוף עוד רחוק רחוק, ושהקשה והנפתל מכל רק עתה מתחיל".

המשפט הזה מאוד נגע בי. כאילו יצא משם ואז, וכה מתאים לכאן ועכשיו.

ועוד שני סרטים מקסימים מהסינמטק, אחד של ירושלים, ואחד של תל אביב, שניהם כאמור, ללא עלות.

סרט מרגש לכל המשפחה, אדום כמו השמיים.

זה סרט מקסים, על  ילד שמאבד את מאור עיניו בתאונה, באיטליה בשנות השבעים, שבה ילדים עיוורים לא יכלו ללכת לבית הספר הרגיל, ונאלצו ללמוד בפנימיות, גם אם רחוקות מאוד מבתיהם. הילד, מירקו, נלחם על נקודת המבט שלו. הוא חובר לילדה רואה, ביחד הם יוצאים החוצה מתחומי הפנימיה וביחד הם מתחילים ליצור מציאות שונה. בתחילה עבור עצמם ואחר כך עבור האחרים.

וסרט נפלא מהסינמטק של ירושלים, מעבר לים. והוא החזיר אותי למחשבות על נאמנות ובגידה. געגועים וחלומות.

הסרט מתרחש בשנות השישים מנקודת מבטו של חיימקה, ילד כבן עשר, שהוריו שוקלים את האפשרות לרדת מהארץ. ישראל מתגלה בה כנערה מתבגרת, הורמונלית, רגע לפני מלחמה אחרת, שכבשה אותנו כיבוש שלא התאוששנו ממנו עד היום.

הוא מצחיק וסוחף, מרגש ועמוק. וחוץ מהכל, יאיר לפיד משחק בו. שחקן גדול הוא לא, אבל חתיך שאין לתאר.

וזה לא שאני תמימה, או חושבת שכמה סרטים או הצגות ישנו את המצב. אבל אולי, לכמה רגעים נניח למחשבות שלנו לנוח. רגע קט שהדמיון ייקח אותנו מכאן. ייתכן שיש בזה טעם.

ישוב טלה אל חיק האם

ישכב בדיר וינמנם

והכבשה תשק אותו

והיא תקרא אותו בשם.

לאה גולדברג.