מסע לגיבור

את המילים האלה אני כותבת בחיל ורעדה. בלי לדעת לאן מושטת הספינה הטרופה שלנו. זה כאב שאין לי בשבילו מילים. החלטתי, לנסות לקיים בכל אופן את יום הפעילות שלי. לנסות ולשמור על  האי הקטן הזה, שהוא אני, ושלי.

אז רכשתי ב vod של הסינימטק את הסרט משחק המלכים. כהרגלי, לא קראתי על מה הסרט, כך שלא ממש ידעתי לאן אני הולכת. כשהסרט התחיל, וראיתי שקוראים לו משחק המלכים, נזכרתי שקראתי את הנובלה הזאת של סטפן צוויג, אבל חוץ מסירה ושח מט, לא זכרתי הרבה.

זה סרט מופתי. לא פחות. סרט שלא נופל מהספר עליו הוא מבוסס, וסטפן צוויג הוא אילן גבוה ביותר להיתלות בו.

עלילת הסרט מתחילה ב'אנשלוס' יום הכיבוש הנאצי את אוסטריה, והיא נעה בין ימיו שביו של דר' ברטוק, נוטריון אוסטרי, במלון מטרופול  (שאכן שימש את הגסטפו בתקופת הכיבוש הנאצי ) לבין הפלגתו לאחר שחרורו בספינת רודטרדם בדרכו לאמריקה.

דר' ברטוק, הוא נוטריון בן המעמד הגבוה, ונראה שהוא שומר על סודות שמורים ביותר. לפיכך מוחו הוא מצרך חשוב, מטרת השבי היא להוציא ממנו מידע ביחס לחשבונות שמורים של בני האצולה.

מבודד בחדרו שבועות רבים בלי לראות או לדבר עם איש, הוא גונב יום אחד ספר שח מט, וממנו לומד בעל פה את המשחק ומהלכיו. בתוך השיגעון הכללי, הוא מצליח לשרוד דרך האחיזה במשהו. הוא מוצא לו משמעות. האדם מחפש משמעות.

במקביל, על הספינה, מתקיים משחק גורלי בין אלוף העולם בשחמט ובינו.

ונראה שמה שיכול להציל הוא גם הדבר שיכול להרוס.

כמסגרת, מלווה את הסרט הטקסט של הומרוס על אודיסאוס, השב מן הקרב, מוכה מראות נוראיים, ואינו מצליח שנים רבות לשוב אל ביתו.

המעברים בין הזמנים, הדמויות החוזרות מכאן ומשם, התנועה של הסירה בלב הים, מכניסים אותנו לתודעה של הגיבור, תודעה של טראומה, שאין בה רצף, תודעה שמנסה לבנות סיפור חדש.

אחר כך חזרתי לקרוא את הנובלה היפיפייה הזאת, של הסופר היהודי אוסטרי, שנמלט בעצמו בתקופת המלחמה, שהיגר לברזיל ושהתאבד בסופו של דבר, כי לא יכול היה לשאת את העולם החדש, זה שלא היה העולם של אתמול עבורו.

הנובלה שונה מהסרט. בספר, פוגש הדובר את דר' ברטוק על סיפון האוניה, בדרכם מניו יורק לבואנס איירס. ושם הוא מספר לו את סיפורו. הסרט מוסיף אלמנט מפתיע בסופו.

הרעיון שאדם יכול לשחק עם עצמו, לשחק בדמיון, לחזות מהלכים מראש, להיות פעם בלבן ופעם בשחור, הוא רעיון נפלא, אבל במצבים מסוימים הוא גם יכול להיות מסוכן. לפעמים, יש צורך בזהות אחת, ברורה, בצבע אחד.

הסירה הטרופה נראית לי כמו מטאפורה למצב שלנו עכשיו.

ואני חושבת על האי הטוב. האי הטוב שיש לכל אחד בתוכו. מישהו שהוא אוהב, משהו שהוא מוצא בו ערך. הדבר שהוא אוהב לעשות, שמזכיר לו את העובדה שהעולם הוא קצת יותר טוב מרע. והאמת היא שמיום שבת בבוקר, האי הטוב שלי הוא לא אותו המקום שהכרתי. ואני לא יודעת איך הוא יהיה כשאשוב אליו. ואם אצליח. אנחנו עדיין בתוך הסערה. היא עוד לא הסתיימה. ואיש לא יודע מתי היא תשכך.

מה כל אחד צריך בשביל להצליח לחזור, באילו משאבים פנימיים הוא ישתמש, באילו מקורות תמיכה, איך נצליח לזכור מי אנחנו, מה אנחנו יודעים על עצמנו, אני מאמינה שכל אחד יודע לפחות משהו אחד טוב על עצמו.

כשהייתי קטנה, הקשבתי להרבה סיפורים מהמלחמה הגדולה של סבא וסבתא שלי. פעם אמרתי לסבא שלי שאם אני הייתי שם, בטוח הייתי מתאבדת.

וסבא שלי, האיש היקר הזה, שאיבד את כל משפחתו, אמר לי, ילינקה, בנאדם לא יודע כמה כוח יש לו.

עברו הרבה שנים מאז, וגם הוא עצמו אינו בין החיים כבר הרבה שנים, אבל המשפט שלו, נשאר אתי. מלווה אותי. נר תמיד לרגלי.