מסע לגיבור

השביל הזה, שר אהוד בנאי, מתחיל כאן. הוא לא סלול, לא תמיד מסומן, ואף על פי כן, לך עליו. עלה עליו עכשיו.

תחנה ראשונה.

את יום הפעילות הזה התחלתי במסלול שרציתי להרכיב, מסלול של גלריות בתל אביב. גלריות, הן כמו מוזיאון קטן, שמכיל בתוכו תמונות מקוריות, ויש בהן הזדמנות לראות בשידור חי את מה שקורה עכשיו. הפתיע אותי לגלות שאין מסלול מסודר כזה, יש המלצות לא מאוד עדכניות, ואין מסלול מסודר לטיול עצמאי עם כתובות והסברים. התחלתי את המסלול שלי בגלריית זימאק, שבכיכר המדינה.

בקומת המרתף מצאתי את הציור הזה של יעל דריזין שנגע בי במיוחד. הוא סימן בשבילי את תחילת השביל ההוא, מישיבות משותפות על מיטה בחדר, איזו אינטימיות של בנות שהן חברות, וחולקות ביחד דברים משותפים.

בקומה הראשונה מוצגת תערוכה של קרול פיירמן ואלכס כץ. אהבתי את היחסים שבין העיניים העצומות, הנמנום לבין בגד הים וטיפות המים.

משם רכבתי על האופניים דרך השוק ונווה צדק לגלריית פחות מאלף בפלורנטין.

זאת גלריה מקסימה, מלאה בצבע ורעיונות, וגם היא, מלאה אותי בתחושה של יופי.

אבל השיא היה בגלריית מיס די, שנמצאת בתוך מלון דן.

יש שם כמה עבודות מקסימות, קיבלתי הסבר על האמנים, על הבחירות שלהם בחומרים השונים, האמירות שלהם, כמו מוזיאון קטן של פופ ארט.

הרגשתי שאני הולכת על שביל של אבנים צבעוניות, נוסעת בדרך שהיא חגיגה של צבעים וצורות. זה היה ביטוי למהו יפה בשבילי, ומה קורה לי כשאני מרגישה שנגעתי בו, ביפה הזה.

תחנה שנייה.

אחר הצהרים הלכנו לסרט התיאוריה של מרגרט. זה סרט נפלא, מצחיק, ומרגש, עם מוסיקה נהדרת, והרבה דימויים מקסימים.

מרגרט היא דוקטורנטית למתמטיקה באוניברסיטה הכי נחשבת בפריס, אחת כזאת שהמסלול שלה נראה ידוע וברור, גם לה, וגם לסובבים אותה. ויום אחד בלי הכנה מוקדמת, היא נזרקת ממנו בצורה משפילה ופוגעת. ברגעים כאלה, כשהמסלול משתנה, נפתח עוד עולם. או לפחות, יש אפשרות כזאת.

למי שנמצא על מסלול בטוח, קשה מאוד להתמודד עם כשלונות. כישרון מיוחד שכזה, גורם לאשליה של כוח ושליטה. אבל כשמשהו לא מסתדר, זה קשה יותר. ואכן מרגרט בורחת הכי רחוק שהיא יכולה. הסרט הוא מסע החזרה שלה, מסע של לקיחת שליטה על המסלול שלה.

מילדותה, מנסה מרגרט להוכיח את השערת גולדבך. מדובר בבעיה שגדולי המתמטיקאים מנסים מ 1742 למצוא לה הוכחה. מבלי להבין יותר מידי במתמטיקה, מדובר בהשערה שאומרת שכל מספר זוגי גדול מ 2 אפשר להציג כסכום של שני מספרים ראשוניים. במהלך העלילה היא מבינה שבשביל להצליח היא צריכה לתת אמון, להסכים להתמסר, להיפתח ,ליצור קשר. מסתבר שכילדה, אבא שלה עזב אותה ואת אמה. במובן מסוים, הבגידה ההיא משתחזרת אצלה שוב ושוב. ואני חשבתי על המטאפורה של מספרים ראשוניים. ועל הקשר שלה לאירועים ראשוניים. בעצם הכל בנוי על ההתחלה. איך שנולדנו, מה שקרה כשנולדנו, אילו מלחמות בדיוק היו כשזה קרה, אילו הסכמי שלום, מי חייך אלינו, מי אהב אותנו, מי עזב אותנו. על הרצף ההוא, הראשוני, מונחות כל העת עוד ועוד אבני דרך, ממשיכות את מסלולו. היכולת להצליח למצוא להם פתרון, או לפחות לחיות לצד השאלות,  קשורה באיזו הסכמה להתמסר, להיפתח, ליצור קשר.

תחנה שלישית.

למחרת הלכנו ל'מומו' של אוהד נהרין עם בת שבע בסוזן דלל. בפעם הראשונה נסעתי ברכבת הקלה, וחשבתי על המסלול שלה, על התחנות, על היעילות שיש במסלול שנמנע ממגע עם הסביבה. לפעמים, הדרך הכי נכונה נחצבת במעמקים. וגם לה, כדאי שתהינה תחנות לעליה.

על הבמה רוקדים ביחד ברגע אחד של תנועה אחד עשר רקדנים. לעיתים הם מחולקים. לעיתים הם ביחד. גם קבוצה היא מסלול, הרבה פרטים שיוצרים ביחד קו. יש מרקם מקסים ביחסים בין היחד הכללי, התנועה האחידה לבין התפקידים הפרטיים של כל אחד ואחד. קבוצה, ותתי קבוצות, ופרטים. יש משהו מקסים בצבעים, ביחסים בין החושך לגוף החשוף.

לפתע התרחבה הבמה. הרקדנים התחילו לרקוד על הקיר.

לפתע נוצר על הקיר מסלול. והם נעו והתקדמו בו ועליו.

תחנה אחרונה.

כדאי שתהיה תכנית למסלול.  אבל גם כדאי לא להיות מאוהבים בה. לפעמים זה לא קל להצליח לחשב את המסלול מחדש.  לפעמים התכנית יוצרת נוקשות.

הלוואי שאצליח למצוא את הקירות איפה שנגמרת הרצפה.