מסע לגיבור

במוזיאון רמת גן מציגה עכשיו תערוכה נהדרת בחסות הפניקס, כלומר היא ללא תשלום. רק צריך להירשם ולהגיע. התערוכה 'בארץ אהבתי', חולשת על המוזיאון בשלוש קומותיו. לכל קומה יש נושא :
קומה ראשונה היא קומת המקום, השנייה של הגוף והשלישית של הבית.
בקומת המקום פגשנו את היצירה בית בפרדס של נחום גוטמן. (1927)

משהו בצבעים שלו משך לי את הלב. בכלל, שמתי לב שככל שמשהו הוא אדום או ירוק או צהוב, יש לי משיכה אליו. צבעים חזקים מדברים אלי. לפני שאני מבינה משהו, אני לא מתווכחת עם מה שמושך אותי. וגם לא עם מה שלא.
אני הולכת בחדר, וכמו חליל הקסם, משהו מושך אותי אליו. ומולו אני ניצבת.
ואז אני שמה לב לשביל ולפרדס ולבית. לדלת החצי פתוחה, לאיש על הגג. כאלה דברים. הדמיון שלי מתחיל לפעול אל מה שלא רואים. אל מי שנכנס לפרדס. שהציץ, שנפגע ולזה שיצא.
בקומת הגוף הגעתי  לציור של יוחנן סימון, שקוראים לו מנוחת שבת בקיבוץ. (1947) גם הוא הצית את הדמיון שלי, ביחס לדשא הגדול שמתחת לחדר האוכל. ביחס ליחד. לחלומות שהיו לי פעם על מה שיהיה הבית שלי.

איפה הבית שלי, אני שואלת את עצמי. הבית שלי כרעיון, כמטאפורה. כי בית הוא לא רק הקירות שבתוכן אני גרה. בית הוא המקום הכי בטוח. ולא תמיד המקום הכי בטוח, הוא בטוח.
נגיד שאכין רשימה של כל הבתים שהיו לי פעם. כל הכתובות שמישהו יכול היה לשלוח לי לשם מכתבים. מאז שנולדתי ועד היום. נגיד שיש לי 8 כאלה. אחרי שכותבים רשימה הזאת, אפשר לראות איזה רגש מתעורר ביחס לכל כתובת, אילו זיכרונות עולים, באיזה צבע הם. ואפשר להתחיל לראות לאן קשור הבית בזיכרון הרגשי.
מארץ אהבתי שבחוץ, נכנסנו פנימה לתוך הבית, והלכנו בערב לראות את הורים איומים. מחזה של זאן קוקטו בבית לסין.

העלילה מתרחשת בבית בורגני בפריס, שתי אחיות חיות עם גבר וילד, שגם הוא כבר לא ילד. האחת נשואה לגבר, והשנייה אוהבת אותו, וזאת שנשואה לגבר, אוהבת את הילד. שהוא כבר לא ילד. העלילה מסתבכת כשהילד, מתאהב באישה. שהיא לא אמא שלו.
מדובר באמא שלא מצליחה לגדול. מדובר באישה שפסקה להתפתח מאז שנולד לה ילד. שתי האחיות, זאת המאוהבת בילד, וגם זו המאוהבת בגבר מסמנות נשיות שלא מתפתחת כאישיות נפרדת. שתיהן תלויות תלות מוחלטת ביחסים לא מתפתחים. הדמויות הגבריות, משוללות כל חוט של שדרה, או של עמידות.
בדומה לחלומות שהיו לי פעם כשהייתי ילדה על איך או איפה יהיה הבית שלי, ואיך ישבו עלי הילדים שלי בדשא הגדול בשבת, כך התפיסה של האמהות טוב לה שתתפתח. שתתפקח. אפשר להבין את האמא שרוצה לתמיד שהילד שלה יישאר התינוק שלה, אבל כך היא דנה את שניהם לצמצום במקרה הטוב או מוות במקרה הרע. החרדה לאבד את האהבה הזאת מצליחה לטלטל את הרעיון שילדים והורים זקוקים זה לזה. תמיד. לכל שלב יש צרכים אחרים, בכל גיל זה נראה אחרת, אבל תמיד, ילדים והורים זקוקים זה לזה.
ועוד מילה על ההצגה עצמה. הייתה לי מחשבה שבבלוג הזה, אני אכתוב רק על דברים שאני אוהבת. קצת כמו בציווי של סוכות, ושמחת בחגך והיית אך שמח, רציתי להביא לכאן רק את החלקים האלה. במסגרת יום הפעילות, סרטים שלא אהבתי, פשוט לא כתבתי עליהם. זאת לא רשימה של ביקורת. ואולי זה קשור לחלום ההוא עם הדשא. אולי גם מזה מותר להתפקח, או להתפתח. כי משהו בהצגה לא עבד לי. אהבתי את התפאורה, יש בה משהו מינימליסטי שפותח את הדמיון. אהבתי את העובדה שאין חציצה בין החדרים, כולם עוברים ממקום למקום, הבית מעורבב עם האנשים המעורבבים שבו. אין גבולות שמגדירים את האני.  אבל המשחק לא שבה אותי. הרגשתי שהשחקנים אומרים את המילים, אבל אני לא נסחפתי אחריהם. היה מרחק. היו שחקנים יותר טובים יותר על הבמה, (לימור גולשטיין)  אבל גם כאלה שלא כל כך האמנתי להם. המחזה חשוב. הביצוע פחות.

הבית נוצר עוד ברחם, המבנה המוגן הראשון, שמתוכו אנחנו בוקעים ומוקעים בכוח. היציבות שלו, קשורה ביכולת שלו להתפתח. לקראת היציאה מהבית אל הסוכה, אני מזכירה לעצמי שלמרות שהבית עשוי קירות סגורים, הוא סך כל הזכרונות, הרגשות, המעברים, השינויים שהצלחתי או שלא הצלחתי לעשות בי במהלך השנים.