מסע לגיבור

בסוף השבוע האחרון, התרחב לו יום הפעילות לעוד מרחבי תרבות.

זה התחיל בבוקר יום שישי, בפעילות של 'גלגל ענק' ברמת יוחנן. זה מיזם מיוחד של רכיבת שטח באופני טנדם לבעלי צרכים מיוחדים.  חברת ילדות שלי והאיש שלה מתנדבים במיזם הזה כבר כמה שנים. הצטרפנו לקבוצה לרכיבת בוקר של שעתיים בשטח הפתוח של עמק זבולון. זוהי חבורה מופלאה של אנשים, וכל הדברים שאני הכי אוהבת קורים בה, טבע, תנועה, אנשים טובים ונתינה.

האהבה מסתובבת בחוץ ללא חשש. לפתע אין ציניות, אין קיטוב, כל אחד עושה כל מה שהוא יכול, יש מאמץ משותף, יש זולת ואפשר להתפנות אליו.

אנחנו רכבנו ביחד, כלומר האיש שלי היה הקפטן (כך קוראים למי שמוביל את האופניים) ואני הייתי הסטוקרית (כך קוראים למי שיושב מאחור).

צריך להתרגל לרעיון הזה גם ברמת שיווי המשקל, וגם בעוד רמות של ויתור על שליטה והתמסרות, ומעניין שהדרך לעשות את זה היא לעצום את העיניים.

לקח לי זמן להתרגל, מאוד אהבתי את הרעיון שאנחנו רוכבים במקום שתמיד רואים אותו מהכביש הראשי, זה עשה לי הרגשה של חבירה. להסכים להיות בתוך הדברים, לגעת בהם מבפנים. וגם הצלחתי לשחרר. בסוף הנסיעה הרמתי את הידיים באוויר, ראיתי ציפור רבת יופי.

למחרת, השתתפנו בצליחת הכנרת. זאת פעם ראשונה שאני משתתפת באיזו שהוא אירוע ספורטיבי כזה, כי במקור, אני לא בדיוק שייכת לזרם של יהדות השרירים אליבא דמקס נורדאו אני יותר של אחד העם, ציונות רוחנית. אבל איך שהוא, במסגרת הרחבת הרפרטואר, והגדלת הטווח הוספתי לתרבות את תרבות הגוף.

בשביל להשתתף בצליחת הכנרת התחלנו להתאמן בשחייה בים התיכון בחודשים האחרונים.  זאת חוויה שקשה לתאר אותה במילים. אפשר להגיד חופש, או פתוח, או להיות בתוך, הכל אפשרי, אפשר להגיד 'אין עולם אין עולם', שהמשמעות של זה היא שאין כלום חוץ מעכשיו, שאני בתוך חוויה של משהו שלם שמתרחש כרגע. וזה במישור הפרטי ביותר.

אבל בצליחת הכנרת השתתפו עשרת אלפים איש. הארגון של הדבר הזה הוא נהדר, כל אחד קיבל צמיד אישי עם ברקוד, לקחו אותנו באוטובוס לנקודת הזינוק, וכל כמה מטרים היה מצוף למנוחה, וסירות משמר. הייתה תחושה מאוד מוחזקת, אין צפיפות למרות ששוחים הרבה אנשים, הרגשה טובה של תנועה משותפת.  

כמתחילים,  שחינו את המשחה הקצר, קילומטר וחצי. יחסית לים התיכון עם הגלים שלו והזרמים שלו, הכנרת קיבלה אותנו ברוך ובנועם. השמש בדיוק עלתה מעל הרי גולן, והמים, כמו שסבא שלי היה אומר היו רטובים. ובסוף המשחה ביחד עם המדליה, קיבלנו שוקו ולחמנייה.

אני חושבת על היחסים שבין הנפש והגוף, או הגוף והנפש. איך כשעושים דברים עם אנשים אהובים, אפשר להתגבר על מחסומים ופחדים, אפשר להיפתח לרעיונות חדשים, או לחוויות. לעשות דברים שפעם חשבתי שאין לי סיכוי לעשות.

זה הגלגל הענק הפרטי שלי.