לבית אריאלה, הסיפרייה העירונית המופלאה שלנו, יש אחת לשבוע הרצאה, שנקראת 'טעימות תרבות'. בכל פעם מגיע מישהו אחר להרצות בנושא אחר. ביום רביעי, הרצה בבית השחמט, חיים באר על ביאליק.
בבוקר רכבנו על האופניים לבית הקברות טרומפלדור. זה בית קברות יפיפה, פיסה נטועה מפעם, ואנחנו מצאנו לנו מקום בחלקה הקטנה בין ביאליק אחד העם, מקס נורדאו ואריק איינשטיין. ישבנו שם ליד הקבר של אריק איינשטיין ושמענו שירים של ביאליק שהוא שר.
אני חשבתי על הביטוי הזה, האבות המייסדים.
אברהם אבינו, זה שעזב את מולדתו ובית אביו, עבר את הנהר בדרכו ארצה, זה ששנים רבות לא היו לו ילדים, שזכה להם בגיל כה מבוגר, עמד בניסיון נוראי. לאחר אותו הניסיון, סיפור העקדה, הוא קיבל הבטחה. אלוהים הבטיח לו להשאיר חותם: בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם ־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ אֶת ־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת ־בִּנְךָ֥ אֶת ־יְחִידֶֽךָ׃ כִּֽי ־בָרֵ֣ךְ אֲבָֽרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת ־זַרְעֲךָ֙ כְּכֽוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם.
הכוכבים רימו אותי, כותב ביאליק. האם הכוכבים המרמים, החלום שאבד, ותחושת הבדידות, הם חלק הכרחי מרעיון האבות המייסדים? אולי בגין הקשר בין הכוכבים לעקדה, אפשר לחשוב על איזה חטא קדמון, שגם הוא כנראה חלק מאותו רעיון של האבות המייסדים.
בערב בבית השחמט, חיים באר דיבר על ביאליק. חיים באר, הוא אוצר בלום בפני עצמו. הוא תלמיד חכם אמיתי. הוא מימוש של הביטוי אינטר טכסטואליות. דבר קשור בדבר, טקסט אחד מתכתב עם הטקסט השני. אנחנו לא חיים בוואקום, יש הקשר. היה כאן קודם משהו לפנינו, ומותר וראוי לנו להכיר אותו.
הוא דיבר על המפעל העצום של ביאליק כמשורר, כסופר, ככותב איגרות, כמול, כעורך. ההרצאה הייתה מרתקת. הידע, ההומור, ובעיקר התפיסה העמוקה של מהי תרבות.
נגע בי במיוחד סיפור שסיפר על אבא שלו שראה את התצלום של ביאליק ורבניצקי בספר האגדה, עוסקים בקודש בלי כיסוי ראש, והוא צייר להם כיפות בתוך הספר. מהו הקודש ומהו החול, שאלתי את עצמי. חשבתי על הנוצרים, שכשהם נכנסים לכנסיה, הם צריכים להיות חשופי ראש. בלי מחיצה בינם לבין הקדושה.
מפעל הכינוס הפנומנלי הזה, זה שמוציא את האגדות מתוך הטקסט התלמודי, ומסדר לנו אותם לפי נושאים, יוצר איזה קשר סמוי בין האבות המייסדים למה שהם מורישים. בכל דור ודור, יכול אדם, לשנות את סדר החשיבות של הדברים. מה שנחשב עד כה פחות ערך, יכול לקבל ערך חדש בזכות תאורה חדשה, להפוך להיות נכס צאן ברזל.
מה הורישו לנו האבות המייסדים? ואיך אנחנו עושים את העיבוד המיוחד שלנו לירושה הזאת.
עיבוד ולא איבוד.
למחרת, הלכנו לראות את אדיפוס המלך בהפקה החדשה של הקאמרי.
אינטרפרטציה מרתקת. עדכנית. בשפה מדוברת. משחק מעולה, תפאורה מדהימה. לוחות הקיר עם התמונה של אדיפוס יורדים בזה אחר עד שלא נותר ממנו דבר, המקומות הפרטיים כמו השירותים נמצאים מאחורי קירות שקופים ויוצרים את הערבוב בין הפרטי לציבורי, בין הפסולת שיוצאת מאתנו לבין האמת שכל אחד יכול לראות.
הטרגדיה של אדיפוס המלך, מתחילה ומסתיימת עם ירושה מבאישה, עם חטא קדמון. היה איש אחד שניסה להתחמק מגורלו. בתרגום החופשי של המחזה להצגה הזאת, החטא הקדמון מוחשי ביותר. מדובר בפדופיל. מדובר בהסתרה, בניסיון להשתיק את החלקים המכוערים של המציאות. והניסיון הזה, מחזיק מעמד עד שהוא לא. הרבה דברים קורים בלילה אחד שבו הכל קורס.
כשיצאנו, אמר לי האיש שלי, כל הידע היה מלכתחילה מסביב לשולחן. אם כולם רק היו מדברים ביניהם, הם היו יודעים את האמת.
וזה הזכיר לי את 'האחת' הסידרה המעולה שמשודרת השבוע בערוץ 11. גם היא עוסקת באבות המייסדים. שם, אנשים חברים, אחים לנשק, אינם מדברים ביניהם. כל אחד מחזיק בתוכו את הכעסים שלו, הפגיעות שלו, את הרשומון שלו, כמעט חמישים שנה. אבל לא רק ביניהם הם אינם מדברים.
כי זה מה שעושה השתיקה. היא משתיקה גם את מי ששותק, בתוכו. וכך נושא כל אחד את הכוכבים המרמים שלו בבדידות.
אני חושבת על האב הראשון של העולם, שאכל מעץ הדעת. אני חושבת על הקשר בין ידיעה לבין טרגדיה, שהיא סוג של גירוש מגן עדן. בציר היחסים שבין האבות המייסדים לבאים אחריהם נראה שיש תמיד שילוב של ירושה מפוארת, ורגשות חזקים בצד הסתרה של איזה חטא קדמון, שאחריו קשה לחזור, לעשות תשובה.
חתימה טובה.
מסע לגיבור 
כתוב תגובה לyali fogel לבטל