מסע לגיבור

בימים ההם, מתחיל כמעט כל סיפור בספר שופטים, אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה.
ימי הדין, הדיין והדיון.
איך כדאי או נכון, לשפוט את הדברים, על פי איזו מידה?
בימי הדין האלה, הלכתי לראות את שבע ברכות.

הסרט שאב אותי אל תוכו. לא זכרתי את עצמי. הייתי כולי בו. וזאת החוויה בה' הידיעה של אמנות בשבילי. ברגעים האלה אני מושאלת לתוך עולם אחר. כמעט בלי תשוקה ובלי זכרון.
משחק מעולה, וצילום מעולה, ותנועה מעולה בין מקומות שפות וזמנים.
כשיצאתי ממנו, בדרך הביתה ואחר כך, ובלילה ובבוקר ועכשיו, התחלתי לחבר את הקצוות, ולנסות לחבור אליו מעוד מקומות, לא רק זו של החוויה הסוחפת.
סיפור המסגרת עוסק בשבעת ימי המשתה המתקיימים לאחר החתונה. שבע הברכות נאמרות בחופה, ומתחילות בקידוש על היין. וזה הסימן שכנראה יהיה כאן סוד, כמו האקדח במערכה הראשונה שידוע שיירה במערכה האחרונה.
שבעת ימי המשתה נפרשים בהתאמה : לכל יום יש את הברכה שלו, בכל יום מארח בן משפחה אחר את  הארוחה.
הסרט נפתח ומסתיים עם הדוד האילם שמדבר אלינו בשפת הסימנים.
שפות הרבה מתבללות בו בערבוביה. הדמויות עוברות משפה לשפה ונדמה שכל שפה מביאה אתה מנגינה אחרת, ועמדה אחרת של חיים. העברית של חיי היום יום, הערבית של הכעס, הצרפתית של האהבה והזרות ושפת הסימנים היא של הסודות, שפת הרוח. ויש עוד שפה, של כתוביות, של מילים כתובות שמייצגות את כל השפות, בעוד שפה.
שבעת הימים של המשתה, מזכירים את השבעה של  האבל, נחשפות הדינאמיקות המשפחתיות, התפקידים של כל אחד בתוך המשפחה הגדולה, הכעסים הישנים, מול התקווה החדשה שיש בחתונה.
הברכה, והברכות, העלו לי את המחשבה על מנגנוני הגנה. יש קשר בין ברכה להגנה. או לפחות יש אמונה כזאת. ויש קשר גם בין סוד להגנה, או לפחות מי ששומר על סוד מאמין שהוא מגן עליו. מנגנוני הגנה שכשמם כן הם. מגינים. ומה קורה שהם נפרצים. מה קורה לנפש כשמה שהגן עליה לא מגן יותר. האם יש לה חלופה מיידית, או זמנית, ואיך אפשר לחולל שינויים בזמני הביניים.
מארי, שנמסרה בילדותה לדודתה העקרה, מגיעה מצרפת לחגוג עם משפחתה בארץ את נישואיה עם דן. בנתונים היבשים, היא מוצלחת מכל אחיה ואחיותיה, אולם עולמה הרגשי, מעורער בתוכו, מלא בכעסים. עולה השאלה האם אפשר להניח לעבר, להשלים אתו, ולהתקדם קדימה, ומה צריך בשביל לעשות את זה.
דן, ואי אפשר שלא לחשוב על השם הזה, דן, מאפשר לה למעשה לקיים סוג של משפט. מה קרה, מה עשו, מה אפשר היה לעשות. כל יום מתכנסת העדה ונמסרת עוד עדות. כמו חבילה, אומרת מארי, העברתם אותי, בלי לחשוב מה עובר עלי. בשלב מסוים מוכרע הדין.

מהמשפחה המזרחית הסוערת בצהרים, הגיעו ההורים שלי מירושלים, והלכנו בערב ל 'חפץ' של חנוך לוין, בהבימה.

זאת הצגה קשה. למיטיבי לכת רגשיים. היא שוטחת את 'האמת' שלה בפרצוף. זאת אמת קיצונית ביותר, אבל שווה לחשוב עליה. מה קורה כשכולם נלחמים בכולם, מה קורה שכל אחד רוצה רק לחטוף מהאחר, החלש יורד על החלש ממנו. אין דין ואין דיין. נראה בתחילה שרק חפץ, הוא חפץ. כולם יכולים לרדות בו, אולם עם התקדמות העלילה מסתבר לכל דמות שגם היא רק חפץ עבור האחר.
זוג ההורים, שנראים מאוחדים בתחילה בעיקר נגד חפץ, יוצאים זה כנגד זה כשכלמנסע (האם) חוברת לביתה וכורתת אתה ברית כדי להישאר רלוונטית, אדש חברו של חפץ, בוגד בו מייד כשהוא יכול עם חנה, ופוגרה, הבת, בוגדת בבעלה, בהוריה, בחברה הטוב חפץ.
למרות שכולם מדברים, אין דיאלוג אמיתי ביניהם.
לא ניכרת דמות אחת שיש בה חמלה. אף דמות לא מתפקחת, ההרס פושה בכל ואין קתרזיס.

יש שימוש מקסים בתלבושות, המשחק מעולה, ובמיוחד נגע בי בן יוסיפוביץ שמשחק את חפץ וגם את למקה בהרטיטי את ליבי- עוד הצגה מעולה של חנוך לוין שמשחקת שם עכשיו.
כשאין דין ואין דיין ואין דיון, תתקשה להופיע גם מידת הרחמים.

יהוה אֱלֹהִים, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין (יהיו החוטאים מרובים). בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד. אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.

בראשית רבה יט, טו.