מסע לגיבור

זאת הכותרת של היום הזה.

עונות מתחלפות, במחזור ידוע מראש. פירוק והרכבה.

כל הזיכרונות של מה שהיה, של מהו אביב או סתיו, איך היה החורף שעבר וזה שלפניו, נפגשים בחילופי העונות עם הרצון והתקווה, הפחד והאימה מפני העונה הבאה.

כל עונה מזמינה את השאלה, מה השתנה. שיפה ושונה, כמו שאומר השיר, תהיה השנה.

החזרה נוסכת בי בטחון, מספרת לי שאני כבר יודעת לאן זה אמור ללכת, אבל גם משאירה אותי פתוחה להצעות חדשות. ויוצאת לחקירה.

אומרים שילדים יכולים לצאת לחקור את העולם כשנמל הבית שלהם בטוח.

יום הפעילות הזה הזמין אותי לצאת לחקירה. דבר הוביל לדבר בלי שידעתי עליו מראש.

ראיתי את הכותרת הזאת וחשבתי על הספר "חיי הדבורים". ספר מופלא של מוריס מטרלינק. ספר שנכתב לפני יותר מאה ועשרים שנה, ועומד במבחן הזמן.

נגע בי הספר הזה. למדתי המון דברים שלא ידעתי. גאונות של עולם שלם בתוך כוורת אחת. הוא מחזיק בתוכו פרדוקס מרתק. למעשה אין המדובר בדבורה אחת. לכאורה אין דבר כזה דבורה אחת, יש כוורת. יש בה תפקידים ומעמדות, כל אחד עושה בה את שלו, וכשהוא מסיים את תפקידו, הוא מושלך ממנה. אם אחר כבוד במקרה של המלכות, שמעתיקות את נחלתן למקום אחר – תופעה מדהימה כשלעצמה, ואם באופן שרירותי וקר כמו במקרה של הזכרים, המומתים לאחר ההזדווגות.

ואז נשאלת השאלה 'ההומניסטית' הפרטית החד פעמית. דבורה אחת. וחייה. ומותה. כמו העונה האחת, כמו הרגע הזה האחד.

"איננו יודעים דבר על אודות תכליתו של הטבע, שהיא מבחינתנו האמת שמעל לכל האחרות. אולם למען אהבת האמת הזאת עצמה, וכדי לשמר בנשמתנו את להט החיפוש אחריה, עלינו להחשיב אותה כגדולה. ואם נגלה יום אחד שפסענו בנתיב שגוי, שלמעשה היא קטנה ונעדרת עקביות, הרי שבזכות אותה חיות שהפיחה בנו גדולתה המשוערת נגלה את קטנותה, וקטנות זו מרגע שתהיה ודאית, תלמדנו מה עלינו לעשות"

השאיפה לחקירה היא היא החיות, אומר לנו מטרלינק.

המילים זמזמו בראשי, ורציתי לראות אותן, את הדבורים, אז חיפשתי גם משהו לראות אותו. והגעתי אל הסרט הדוקומנטרי המופלא ארץ הדבש.

המצלמה עקבה שלוש שנים אחר אישה אחת, כבת 50, דבוראית, שחיה בהרים עם אמה הקשישה בלי מים או חשמל, בבדידות מזהרת. הסרט נפתח ומסתיים בהליכה שלה אל נחיל דבורים שנמצא במרומי ההר. הנוף מרהיב ובראשתי. בתוך ההוד הזה הולכת אישה אחת. לבדה. כשהיא מגיעה אל נחיל הדבורים, נראה שהגיעה אל המעיין שלה.

הסרט מעלה שאלות על יחסים וקשר בין האדם לטבע, בין הורים וילדים, מה עושה מגע אנושי, מה המחירים שלו, והאם זה שווה את זה.

היו הרבה רגעים מרגשים עד דמעות בסרט הזה, נראה שכל קשר מביא אתו חדווה גדולה אך גם כאב גדול.

דבוראית של הטבע, הולכת אתו, מתוכו, ולא גוזלת, מחלקת שווה בשווה את הדבש בינה לבין הדבורים.

זה סרט פיוטי, בלי המון מילים, המסרים עוברים בו דרך הצבע, והתנועה, הקולות, והנופים. אפשר להרגיש את טעם הדבש המתוק, האצילי.

ואז הגענו לקונצרט. הכל התחבר. התפרק והתחבר.

התזמורת, כמו הדבורים בכוורת, עלתה על הבמה, ואז הופיעה המלכה, (אלינא גורביץ) ואתה המספר/המנצח, ישי שטקלר.  

ישי שטקלר הוא דבוראי. וכך נשזר הסיפור בין חברי התזמורת, הסולנית, והמוסיקה, לבין סיפור הכוורת  והדבורה בעונות השנה המשתנות. בכל פרק, עצרה המוסיקה, והמנצח דיבר. הוא סיפר על הכוורות שלו, על הדבורים שלו, ראינו תמונות שהוא עצמו צילם, המנצח השחור החגיגי, לבש לבן בהיותו כוורן. 

זה ערב חד פעמי ואחר, הוא יוצר קשר אחר בין צלילים ומילים ותמונות. הדבורה האחת, והעונה האחת, והמנגינה האחת. ואז פתאום כל התזמורת ביחד, העוצמה של הכוח הזה של החיבור.

היה מרגש לחוות את הקשר הזה בין מה ששומעים לאיך שמבינים אותו, על רקע אחר. כך התפרקו הצלילים בתוך העונות, וחזרו להיות מה שאנחנו יודעים עליהן, אבל גם מה שעודנו חוקרים.

ומה, אחרי כל שבוע הדבורים שהיה לי, אם אפגוש עכשיו דבורה?

סביר להניח שבהעדר אמצעי הגנה, עדיין אפחד ממנה. היופי החי הנשגב, יפגוש את הפחד הפשוט שלי מפני כאב העקיצה. זה רגש מורכב. הדבש והעוקץ, המר והמתוק.