מסע לגיבור

את המילים האלה, אני כותבת בחדר ילדותי. יש בזה משהו סמלי, בשעה שאני רוצה לדבר על הדבר הזה שנקרא רטרוספקטיבה.

משמעות המילה רטרוספקטיבה בלטינית היא מבט לאחור.

אז ליום הפעילות הזה יש שני מבטים. אחד הוא הסרט של יהודה פוליקר "הילד שבי", והשני הוא ההופעה של זהו זה בבריכת הסולטן בירושלים.

המשותף בין השאר לשני המבטים, נגלה לי לפתע בסוף ההופעה כשגידי גוב הזמין את אתי אנטה שהיא גם המפיקה של זהו זה וגם הבימאית והמראיינת המעולה בסרט הילד שבי. נראה שתוספת של אחר למבט הזה אחורה מעמיקה את התמונה, נותנת לה עוד רבדים. ואולי בשביל להביט אחורה נדרשת שיחת אמת, ומוכנות לראות באומץ כל מיני חלקי עצמי, ויש חשיבות עצומה למבט האוהב של האחר הזה.

בכיתי לא מעט. השירים, החזירו אותי בזמן, לזיכרונות, לרגעים, המוסיקה יש לה דרך אחרת לעשות בי. וגם הסיפור עצמו, של מי שגדל בצל המלחמה ההיא, מה עברה המשפחה שלו, מה הוא עבר, ומה הוא היה צריך לעשות כדי לצאת לדרכו ולסלול אותה כאדם בעולם. הוא מדבר בגילוי לב, ובי נגעה במיוחד המחשבה שלו, כשהיה כבר כמעט בן שלושים, שאם הוא יעזוב את בית הוריו, הם ימותו.

מעבר למוסיקה שלו שסוחפת אותי תמיד, והנגינה שלו שלוקחת את הנפש לטיול מסוג אחר, קורה שם דבר מופלא ומעניין. המסך חצוי. בחציו, יושב אדם בן שבעים ומסתכל בשחור לבן, בתמונות שלו מימי חייו, תמונות וסרטים, שהם דווקא בצבע, וכמו קמים לתחיה בעת שהוא מתבונן בהם, ביחד עם אתי, המראיינת שלו, אשת שיחו, הבמאית.

את חלקם אנחנו כמו מכירים, הרי ראינו אותו גם אנחנו אז. כלומר שמה שקרה לי, הוא שראיתי אותו מסתכל על עצמו, אבל גם אני הסתכלתי עליו אז, וגם על עצמי בעצם, רואה אותו אז. מימי בנזין, עם הבנדנה האדומה, בפוסטר שהיה לי בחדר הישן, מימי אפר ואבק, בגלל המלחמה ההיא, עיניים שלי, הלא התבגרתי גם אני אתו.

אתי אנטה מראיינת אותו בחסד. היא שואלת אותו שאלות נוקבות, ויחד עם זאת, היא מתבוננת בו באהבה, מתעניינת באמת באיך שהוא רואה את הדברים, ויש בה המון חמלה.

כשיצאנו מהסרט חשבתי לעצמי, מה אחשוב על עצמי כשאהיה בת שבעים, מה אחשוב על מה שעשיתי כשהייתי בת חמישים.

ואז חשבתי, שאני יכולה לחשוב על זה. מה יאפשר לי להסתכל בגאווה לאחור, מה יעזור לי לסלוח על מה שלא אתגאה בו. מנקודת המבט הזאת, אולי אפילו לעשות דברים שאני חושבת שארצה לשמוח להיזכר בהם.

בימי הקורונה, כשחבורת זהו זה התחילה לשיר, הרגשתי שזאת השגחה פרטית. כאילו מישהו שאל את עצמו, איך הוא יכול לשמח אותי, ולקח בדיוק את כל החומרים שאני הכי אוהבת, הרמוניה מיוחדת של גברים שרים ביחד, ואת השירים שאני אוהבת, שאלתי את עצמי, איך זה יתכן ששוב שרים אותם כך. ועוד הרבה לפני ההופעה, הם שרים לי בספוטיפיי.

אני חושבת עליהם גם הם אנשים בני שבעים, וגם מאחוריהם הופיעו הם עצמם, בסרטונים מפעם, במערכונים שלהם, שזכורים לי מאז.

הם שרו לי את השירים שאני אוהבת. בנוף הבתים הישנים.

הם שרו את שיר לשירה, ואת אני גיטרה, הם שרו את שיירת הרוכבים, ואת יפתי סיגל. וגם את תותים וצל תמר ואור ירח. בסוף הם שרו שורה שתפסה אותי פתאום במחשבה על הרטרוספקטיבה. "ואם זייפנו בשיר בשידור הישיר הכל יסתדר בשידור החוזר".

מי חשב, שאנשים בני שבעים, יחזרו לשיר לי את השירים שאני אוהבת, שיהיו להם עיבודים כאלה יפים, הרי השידור החוזר שלהם, הביא אתו הפעם את השירה הזאת, שלא הייתה קודם, ובשבילי היא בדיוק מה שאני אוהבת.

את היום הזה כאמור, אני מסיימת מחדר ילדותי. בענתות. וגם אם היא לא הייתה גן עדן, הייתי חלק מהנוף, וגם אם אני אורחת, הוא חלק ממני לתמיד.

 וזהו זה.