מסע לגיבור

"יקום סופר. אדם אציל-נפש, מצפוני,

עם נשמה ולב. הוא יבין. הוא יקשיב ויבין.

הוא ישמע את כל סיפור חיינו, הוא ימצא

מלים נכונות, הוא ייצור מאיתנו משהו יפה,

עמוק, מלא חמלה ורגש. הרי עם כל השגיאות,

הפגמים, יש בנו עוד חומר ליצירה טובה.

הו אלוהים, הוא יבין אותנו, הוא יבין,

הוא יבין, הוא יבין, הוא יבין!"

כך פונה לביבה לקהל ושואלת אם יש סופר בקהל, מישהו שיוכל לספר את סיפורה. מישהו שיוכל לספר שפעם, לפני עשרים שנה, בעלה רצה לעזוב אותה, והיא הצליחה להשאיר אותו, או שאולי לא הצליחה, בכך שהשאירה אותו.

כלי החיים המונחים כאן לפנינו, כדי להתחיל לייצר את התנועה הם נשמה ולב, חמלה והבנה.

הלכתי כל היום עם הביטוי הזה ; לייצר תנועה.

זה התחיל בתערוכה של רוני טהר לב במוזיאון תל אביב.

יושבת אישה. היא כמו שהיא. יש משהו במבט שלה שתפס אותי מלכתכילה. הרגשתי משהו מוכר במבט הזה. הוא יכול היה להיות שלי. ואז ראיתי שיש לה כנפיים. ראיתי כמובן שהיא ערומה, ואף אחד לא מנסה לצייר אותה אחרת. ליידה יש עוד אישה, נראה שזאת מיטה, אבל מיטת יחיד, ולא רואים את המבט של האישה השנייה, להיפך, רואים את התחת שלה.

איך זה שאלתי את עצמי, איך מתקיימת תנועה על הבד. איך רואים אותה בדו מימד?

ואיך היא מתקיימת בכלל, בין הכנפיים לתחת.

אבא שלי ניסה להסביר לי את התנועה במושגים של ציור, וטכניקה, ואני חשבתי על הדימוי שלה.

יש בתערוכה תמונה של לידה. לידה, היא גם יצירה של תנועה. חזקה וכואבת לכל הנוגעים בדבר, וגם היא בהתייחסות ללידה של ישו, נותרת עצורה, הכל עדיין סגור ורק מתכונן לבאות.

 התרגשתי לראות את התערוכה של בני הזוג אליה ואמיליה קבקוב ומצאתי גם שם התייחסות לשאלה איך ומה מייצר תנועה. בני הזוג עפים בשכבה, ציפורים נושאות אותם במעופם.

ובערב הלכתי עם הבת של האיש שלי, שביקשה שנלך להצגה בהבימה.  ראינו את מלאכת החיים של חנוך לוין. חנה לסלאו הייתה לביבה, יגאל נאור היה יונה ודב רייזר היה גונקל.

לילה אחד קם איש אחד (יונה פופך) ומחליט לעזוב את אשתו (לביבה) שכן לדבריו, החיים שרצה לא נחיו, וזאת ההזדמנות האחרונה שלו לעזוב ולצאת אליהם. הוא מטיח בה האשמות כבדות, שהיא רק תחת עבורו. שהיא פגת תוקף, שהיא בהמה, שאין בינהם דבר, ולא היה מעולם, אלא פחד להיות לבד.

היא מצידה מנסה בהתחלה בכל כוח להשאיר אותו אתה, מוכנה להשתנות בשבילו, לשאת בהשפלה, אלא שאז תוך כדי הלילה הזה קורה משהו, והיא משתנה.

אני ראיתי את ההצגה הזאת גם עם יוסי בנאי ותיקי דיין, וגם עם ששון גבאי וליאורה ריבלין, וגם קראתי שוב את המחזה. ובכל זאת הופתעתי. ומאוד התרגשתי.

הם חיכו לנו. השחקנים, שכבו על המיטה בעודנו נכנסים אל האולם. וזה יצר בי תחושה של המתנה משותפת. כולנו ממתינים. אין צדדים, הם וגם אנחנו ממתינים. שיתחיל, שימשיך, שיגמר.

וגם היא עוסקת בדיוק במתח שבין התחת לכנפיים.

מה מעלה אותנו, מה מוריד לנו, לאן נגיע אם רק נעיז לעוף, ואיפה נשב כשלא נעוף. עם מה נשאר.

הבימוי של משה קשטן מרתק ומרגש. ההצגה מסתיימת בצורה גאונית, לא פחות. הרגשתי שאני יוצאת אתם, עם האורות המופנים אל הקהל, כמו במנהרה שנוהגים לתאר ביציאה מהעולם.

נגעה בי הלביבה חנה לסלאו. יגאל נאור מצליח לשמור את הקו הדק, החנוך לוויני בלהגיד את הדברים הנוראיים ביותר, ולשמור על זה מצחיק. ודב רייזר מדליק גם הוא את ה'אור'.

בדרך הבייתה דיברנו על הקשר בין מלאכה ליחסים, מתי אנחנו בוכות (כי לביבה אומרת שכשהם עוזבים אותנו אנחנו בוכות) מתי רוצות, או מתפקחות. וגם דיברנו על התנועה.

מה זה בשבילנו ליצר תנועה.

אולי בן השאר, לספר את הסיפור עם חומרי הנשמה והלב, החמלה וההבנה, זאת התחלה של תנועה.