מסע לגיבור

ספרו לי עוד, הוא שמה של התערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה. שמעתי אודותיה בתכנית האהובה עלי אחת פלוס חמש. (בכל פעם מוזמן לאולפן אורח אחר ומדבר על 5 ספרים שהוא אוהב)

אוצר התערוכה, יובל סער, פנה ליוצרים שכתבו רומן גרפי, וביקש מהם להרחיב, "לספר לו עוד". והם, יצרו "עוד" בכל מיני אופנים. אני חושבת על הפנטזיה הזאת, של ה'עוד', אחרי שנגמר הספר, ויש לנו צורך להמשיך אותו, להקים אותו לתחיה ולחדש בו ואותו.

נגעו בי במיוחד שתי יצירות. האחת היא וידאו של הספר על 'צמח בית' של אלון ברייאר.

בספר שאותו קראתי אחרי שראיתי את עבודת הוידאו, גיליתי הצעה לקשר בין אדם לצמח, בין בית וחדר לצמחים. הספר נשא אותי במחשבה לעציצים שהיו לי, שהצלחתי לשמור ועל כאלה שלא הצלחתי. חשבתי על כך שבעצם, מעולם לא בחרתי אותם מהסיבות הנכונות של התאמה, את רוב העציצים שהיו לי קיבלתי. הספר על הצמחים גרם לי לחשוב על מה שנמצא ליידי, צומח ומתפתח, ומה שלא. הוידאו, גם הוא בשחור ולבן מתמקד בעולם מנקודת מבטו של הצמח. זאת הייתה העבודה היחידה שהתרגשתי מהעוד ולא רק ממנה. הצמח נותר במקומו, והחדר, והדלת, והחלון והאיש, כולם זזים. וגם חשבתי על היחסים שלי עם הטבע, שנותר במקומו, שאני באה והולכת אליו, ופתאום הייתה לי הרגשה שגם הוא מתגעגע אלי, לא רק אני אליו.

העבודה השנייה היא הספר של מישל קישקה הדור השני. בזכות התערוכה הזאת, אני פשוט ישבתי על הפוף שהיה שם, וקראתי את כל הספר בהתרגשות גדולה. היו כמה רגעים מרגשים במיוחד, כשמגיע מכתב מהאח שלו צ'רלי, שהתאבד. מישל היה מאוד קשור עם אחיו, ומעבר לכאב הכבד שלו על האובדן, הוא לא הבין איך האח לא השאיר לו מכתב שיסביר.  המכתב הגיע אחרי חודש, בשל שביתה בדואר.

הרגע השני קשור בכך שאביו מתעקש לומר שהוא נשאר לבד בעולם.

זה חיבר אותי לסבא שלי, או לסבתא שלי, שנשארו לבד בעולם. ולביטוי הזה, שבשבילי כילדה הוא היה קשה מנשוא.

ל'עוד' של הספר הזה, נכנסו צבעים, ואפילו חלקים מסרט האנימציה שעשו בעקבות הספר. אבל העיקר היה הספר עצמו.

וכאילו מישהו תכנן את זה, בערב הלכנו לראות את פולין ארץ ירוקה, ספר של אפלפלד שקיבל אינטרפרטציה מאוד מעניינת בהבימה. (שיתוף פעולה בין תיאטרון הבימה לבין סמינר הקיבוצים)

אז חזרתי לקרוא את הספר המעולה הזה של אפלפלד. סיפור נסיעתו של הצבר אל ארץ פולין על מנת למצוא את מה שחסר לו או בו. הוא בוחר לו אישה, על פי תמונת האהבה המצויה בתוכו: אישה קרה ויעילה, חיי אתה חיים רחוקים ומקיים אתה יחסים, על פי מה שהוא מכיר: יחסים מנותקים. כשהוא נוסע לפולין הוא מתאהב באישה איכרה, אמיתית, מגדה שמה. שם הוא מצליח להקים לתחייה את הסיפורים שלא רצה לשמוע, ומצליח לחולל תמורה בתפיסתו את עולמם של הוריו, ואולי עקב כך תמונת האהבה שלו מתרחבת, והוא מצליח גם להתאהב. הוא חוזר לארץ עקב מחלת בתו. את הספר מסיים דיאלוג שלו עם אדם 'דומה לו' במטוס שמקדיש את חייו למחלת בתו שלו. זה גיבור מיוחד של אפלפלד, הוא אינו ניצול, הוא צבר, בן הדור השני ובמובן הזה התקיים בתוכי דיאלוג מרתק בינו לבין מישל קישקה.

המחזה עשוי היטב, הוא מרגש מאוד, ומינימליסטי בדומה לתפיסה האפלפלדית של ייצוג השואה. הוא לקח כמה אינטרפרטציות מעניינות. את הבת, מריה, שמשחקת נפלא מור קמחי, הוא הפך לנפגעת טראומה. הדמות המוגבלת, המזכירה במשהו דמות אחרת של אפלפלד "קיטי", מקבלת משמעות נוספת סביב הטראומה. יש קשר, בין טראומה לבין עיכוב בהתפתחות.

במחזה, מוצגים היחסים של יעקב עם בתו תמר כקרובים וטובים, וגם האישה היא פחות רחוקה מכפי שהיא בספר והוא מתקשר אתה לעיתים קרובות. אני מנסה לחשוב על הבחירה הזאת, שמייתרת את נושא ההתקשרות שלו, ואת הצורך שלו באהבה שיש עמה רגש, שמצליח לבוא לידי ביטוי רק כשהוא מתחבר מחדש לשורשיו.

(אזהרת ספויילר)

ההבדל המשמעותי ביותר בין הספר להצגה הוא הסיום. החזון האפוקליפטי של המחזה, שונה מאוד מהסוף של הספר, והוא מעלה אתו שאלות ביחס לאפשרות ליצור קשר של אהבה ולהתמיד בה.

וליה קניג, שמשחקת את ואנדה, תיבת הזיכרון של הכפר, שאין כמוה, שרה ביידיש וכל הקהל שר אתה.

יצאתי מהיום הזה עם כמה שאלות.

מה מרחיב את העולם שלי?  מהו העוד שלי, מה מאפשר לי לצמוח לידו, ולמי אני מאפשרת לצמוח לידי?

האם הכתיבה הזאת, כאן, היא סוג של עוד?

ואיך עושים את העוד אחר בכל פעם, איך מוצאים לו ייצוגים שמבטאים משהו שלא ידענו עליו, משהו שמעמיק את ההבנה שלנו, ומרחיב את דעתנו בכל פעם מחדש.