רגע מילים שעוברות לי בראש. לפני שאפתח אותן לכלל מחשבה. לפני שהכל נהיה בדברו. איך שהאהבה נושקת אלינו ביום רביעי שמתחיל בהליכה ושחיה בים וקפה מיגדלור. כי אין כמו תל אביב. ואין כמונו בתל אביב.
אז בגלל שזה חג, נתחיל אותו כמו חג, בערב החג. ולפיכך ליום הפעילות הזה יש שתי המלצות, סרט והצגה שהייתה גם היא פעם סרט. בערב החג הלכנו לראות את החבר השמן שלי. הגרסה התל אביבית להארי פגש את סאלי. אולי כבר כתבו על זה, אני לא יודעת.
נתחיל מזה שהזמינו אותנו בדיגיטל המוזל למרכז אניס ביפו. ישבתי ליד אישה שהיא סבתא של מישהו שבא אתה, וכבר זה, עשה לי טוב בלב. היא ספרה שהיא השתתפה בתיאטרון הקהילתי, והם העלו הצגה שקוראים לה יפו ד'. כי כשהולכים לראות סרט במרכז קהילתי, מדברים עם האישה שיושבת לידך.
נמשיך לסרט שנגע בי בדיאלוגים שלו. אני אוהבת את זה שבונים את הדמויות דרך דיאלוגים והן צריכות לרוץ אחרי הדיבור של עצמן. לומדים עליהן ממה שהן אומרות, מאיך שהן אומרות, מהמחשבות שלהן, מהספרים שהן קוראות. אני אוהב את השלום, הוא אומר לה על מלחמה ושלום. והוא במלחמה. כך נפתח הסרט, הם האויב, משחקים ביחד את האויב. מאויב לאוהב.
מה צריך כל אדם לעשות כדי להיות נאהב, ואיך לבחור במה שטוב לו. ממה הוא צריך להיפטר ואילו שינויים הוא מסכים לעשות. מהי הדרך שכל אחד הולך מעצמו אל האחר, איפה הם נפגשים, ומה קורה במרחב המשותף שלהם.
נמשיך לחג עצמו, שבו הלכנו לראות את אביבה אהובתי. הלכנו לראות הצגה שהייתה פעם סרט. גם למראה נושן, יש רגע של הולדת.
כשהייתי ילדה, לקחו אותנו פעם לראות הצגה בתיאטרון ירושלים. הייתי בכיתה ג' או ד' ואני זוכרת הרגע הזה שהמסך נפתח והתחיל הקסם. אני נשאבתי לתוכו. היה רק עכשיו. ואין עולם.
כאן המסך היה פתוח. התפאורה הייתה על הבמה, מכינה אותנו לבאות. יש משהו בלראות הצגה כשמכירים את העלילה. אפשר להיות פנויים ממנה, להקשיב לדברים נוספים.
התפאורה גאונית. השיפוע של הבמה, הדלתות הנפתחות והנסגרות, השקעים ברצפה, אשליית הבניינים, המילים הכתובות המוקרנות על הקירות, הכביסה שעולה ויורדת ומייצגת את הגג, כל אלה, יוצרים תחושה שהכל קורה בכל מקום, זאת התקפה מכל עבר.
עודד, הפרופסור לספרות, מלמד אותה מושג שהיא לא מכירה, הוא מדבר אתה על הקול הפנימי שלה. ומרגע זה, אפשר להרגיש איך כל הקולות נבללים. והמעשה שצריך לעשות, הספרותי, אך לא רק הוא, הוא להפריד.
יש כאן בחירה מדהימה לייצג את יונה, הדמות הבדיונית, כדמות ממשית.
זה סיפור על נפרדות. על יונה שרוצה לעוף. על נשים שנאחזות במה שהן מכירות, עד שהן לא.
אביבה (ענת מגן, שמשחקת מעולה) היא ציר דרכו הכל מתרחש. כולם רוצים ממנה נתח, כולם קוראים לה בעת ובעונה אחת, עושים בה רעש בלתי נסבל, ונראה שהיא מתקיימת רק דרך תלות. תלויה בתלות שתלויים בה. היא יוצאת לגלות איך תצליח לשמוע את עצמה, בקול צלול, בלי לנתק מצד אחד, או להיבלע מצד שני.
האמא (רובי שובל פורת שהיא פשוט נפלאה) אישה פגועת נפש, שמאיימת כל הזמן לקפוץ מהחלון, מצליחה לבסוף לאשפז את עצמה ולנתק את התלות בה, האחות, מצליחה להרות בעצמה ומתרחקת ממנה לחולון, והיא, מצליחה להגיד למי שגנב לה את הסיפור שלה, שהיא רוצה אותו בחזרה.
ואולי האהבה היא להצליח לחיות בשלום עם העובדה שכל אחד יכול להיות במקומו, ועדיין להישאר בקרבה.
מסע לגיבור 
כתוב תגובה ליפעת לבטל