משהו מתחיל להתבהר.
בחוץ, יש איזה רצון להכליל. להגיד שמשהו אחד מייצג משהו גדול ממנו. ואני מוצאת את עצמי רוצה לחזור אל האחד. הוא זה שמעניין אותי. מה קרה לאיש האחד, שקרה לו משהו אחד. שעליו אני יכולה לדבר. אותו אולי אני יכולה להבין. הגודל הזה, מסתיר לי אותך, נחליאלי לפני הגשם. 'כולנו' מחפה על אדם אחד שעובר עליו משהו.

השבוע קראתי את הסיפור שאינו נגמר. אני חושבת על ילד, שלא טוב לו. אמא שלו מתה. אבא שלו אָבֵל עליה ולא מצליח להיות אתו באופן רגשי, הוא נשאר טכני. אילו אפשרויות יש לו. איך הוא יכול לספר לעצמו את הסיפור שלו. וכמה פנטזיה יכולה לעזור לו. ארץ פנטזיה. שמאיימת להישמד. שעוד ועוד אזורים בה, הופכים להיות ריקים. והוא רק צריך להעז, ולקפוץ אליה, כדי להציל אותה. רק הוא יכול. הוא צריך לתת שם חדש לקיסרית הילדית.
זהות חדשה לקיסרית הילדית, היא מטאפורה גאונית.
הלכנו לראות בטרום בכורה את טור פרידה של רוני נינו ודרור קרן. הסרט עשוי מעולה. יש בו את האיזון הנכון בין איטיות למתח, בין עומק וניואנסים להתקדמות העלילה, משחק מעולה והוא נוגע, ומרגש. וגם צריך להגיד שהם עשו אותו בהתנדבות. כולם. השחקנים, והבמאי, והמפיק, ואנשי התאורה ההלבשה וכל השאר. הכל בהתנדבות. המטרה נראתה להם מספיק חשובה. והוא בשחור. ולבן.






איש אחד, שהוא עיתונאי, תל אביבי, שמאלני, מוכנס ל'רשימת הבוגדים'. ובמקביל הוא עובר משבר של זהות. בשביל לא לעשות ספויילר לא אכתוב איך נפתרת ה'בעיה', אבל מה שחשוב כן להגיד, הוא שהוא מתמודד עם שאלת הזהות הזאת באמת. לוקח עליה אחריות. הוא לא משליך את הבעיה שלו 'על המצב'. הוא יוצא מהבית שלו כדי לברר את השאלה הזאת וזה בעיני בעל ערך. כי בקלות אפשר להגיד שכל הבעיה היא 'הממשלה' או העומד בראשה, או עוד מילים שנאמרות בקלות. הרקע לסיפור המשבר הפרטי שלו, הוא מה שקורה במרחב הציבורי, הקיטוב החברתי, הקורונה וההפגנות בבלפור, אבל בשבילי לפחות, זה סיפור שהוא גם אישי. מה קורה לאדם שעובר משבר של זהות בכל צירי היחסים שלו, כבן של אמא שלו, או של אבא שלו, כילד של ההורים שלו, מה קורה לו עם האישה שלו, והילדה שלו, וכמובן עם הבן שלו, האוטיסט. (הסיפור נסמך על הסיפור של רוגל אלפר, שכתב בימי הקורנה על האיסור לראות את בנו האוטיסט, ועל הכאב להשאיר את שניהם לא מחובקים זה מזה)
נדמה שבכל ציר יחסים נפערת תהום. ויש צורך לתת לקיסרית הילדית שלו שם חדש, זהות חדשה.
הסיפור אינו נגמר כי בכל פעם אפשר וצריך לקרוא אותו מחדש. לתת לקיסרית הילדית שלך שם חדש.
ליום הפעילות הזה, שתי המלצות מוסיקליות לקריאה כזאת, מחדש. האחת היא העבריות כשהן שרות את לאה גולדברג. עשר נשים, מוסיקאיות, מנגנות ושרות ביחד, וקוראות את הטקסטים של לאה גולדברג. יש שם שילוב מקסים בין האחת לקבוצה, ובין הקבוצה לאחת. לעיתים הן ביחד, ולעיתים הן לבד, עם לחנים חדשים לשירים ישנים, ועם לחנים מוכרים ועיבודים חדשים. זה מרגש ונפלא, ומוכר וחדש, זה פשוט נהדר.

והשנייה היא חֲדַרוֹכֵל, היצירה החדשה של גון הלוי, שכבר כתבתי עליו כאן בהתפעלות ובהתרגשות. לכבוד היומולדת של אמא שלי, הלכנו לראות אותה.
הפעם הוא שר לבד, ואתו כלי מיתר. צ'לניות וכינורות. הוא על הפסנתר. זה יפיפה. היצירה נפתחת עם 'באה מנוחה ליגע'. בעיני רוחי, חדר האוכל בתל יוסף, סבא וסבתא שלי שרים בהתלהבות את השיר הזה, שהוא כמו שלהם, ועליהם, לא עד הסוף עם המילים, אבל עם ההתלהבות. וכבר דמעות בעיני. אני בודקת את עיניו המצטעפות של אבי.
מה שמופלא ביצירה הזאת היא שהיא מתחילה מן השורש אבל לא נשארת שם. היא לוקחת אותנו רחוק, לארץ פנטזיה המרהיבה, וגם מחזירה אותנו, בְּמִשְׁעוֹל בְּלֵב שָׂדוֹת, זוּג פּוֹסֵעַ לְבַדּוֹ, וְיָדָהּ בְּתוֹךְ יָדוֹ, כְּבִרְכַּת שָׁלוֹם.
גון הלוי יוצא למסע עם אבא שלו, יליד יזרעאל, שמספר לו על ילדותו. הוא שוזר את המילים של אביו עם היצירות שלו, ועם השירים שאתם זוכרים, השירים המוכרים של כולנו.

באסטאין (זה השם של הילד בסיפור שאינו נגמר) אכן קופץ לארץ פנטזיה וגואל אותה, ואז הוא מקבל הרבה כוחות. כל משאלה שהוא מביע מתגשמת, אבל גם גורמת לו לשכוח מאין הוא בא. ועם הכוח, מגיע שכרון הכוח, עד כי הוא מאבד את חבריו הטובים, וכמעט מאבד את עצמו. ההתפקחות, והבושה, והחזרה אל השורש היא לב התהליך שעובר אדם כשהוא גדל, משתנה, מתבגר. אולי זאת המשמעות של נתינת השם החדש של לקיסרית הילדית.
כתיבת תגובה