מסע לגיבור

משהו מתחיל להתבהר.
בחוץ, יש איזה רצון להכליל. להגיד שמשהו אחד מייצג משהו גדול ממנו. ואני מוצאת את עצמי רוצה לחזור אל האחד. הוא זה שמעניין אותי. מה קרה לאיש האחד, שקרה לו משהו אחד. שעליו אני יכולה לדבר. אותו אולי אני יכולה להבין. הגודל הזה, מסתיר לי אותך, נחליאלי לפני הגשם. 'כולנו' מחפה על אדם אחד שעובר עליו משהו.

זהות חדשה לקיסרית הילדית, היא מטאפורה גאונית.

הלכנו לראות בטרום בכורה את טור פרידה של רוני נינו ודרור קרן. הסרט עשוי מעולה. יש בו את האיזון הנכון בין איטיות למתח, בין עומק וניואנסים להתקדמות העלילה, משחק מעולה והוא נוגע, ומרגש. וגם צריך להגיד שהם עשו אותו בהתנדבות. כולם. השחקנים, והבמאי, והמפיק, ואנשי התאורה ההלבשה וכל השאר. הכל בהתנדבות. המטרה נראתה להם מספיק חשובה. והוא בשחור. ולבן.

הסיפור אינו נגמר כי בכל פעם אפשר וצריך לקרוא אותו מחדש. לתת לקיסרית הילדית שלך שם חדש.

ליום הפעילות הזה, שתי המלצות מוסיקליות לקריאה כזאת, מחדש. האחת היא העבריות כשהן שרות את לאה גולדברג. עשר נשים, מוסיקאיות, מנגנות ושרות ביחד, וקוראות את הטקסטים של לאה גולדברג. יש שם שילוב מקסים בין האחת לקבוצה, ובין הקבוצה לאחת. לעיתים הן ביחד, ולעיתים הן לבד, עם לחנים חדשים לשירים ישנים, ועם לחנים מוכרים ועיבודים חדשים. זה מרגש ונפלא, ומוכר וחדש, זה פשוט נהדר.

והשנייה היא חֲדַרוֹכֵל, היצירה החדשה של גון הלוי, שכבר כתבתי עליו כאן בהתפעלות ובהתרגשות. לכבוד היומולדת של אמא שלי, הלכנו לראות אותה.
הפעם הוא שר לבד, ואתו כלי מיתר. צ'לניות וכינורות. הוא על הפסנתר. זה יפיפה. היצירה נפתחת עם 'באה מנוחה ליגע'. בעיני רוחי, חדר האוכל בתל יוסף, סבא וסבתא שלי שרים בהתלהבות את השיר הזה, שהוא כמו שלהם, ועליהם, לא עד הסוף עם המילים, אבל עם ההתלהבות. וכבר דמעות בעיני. אני בודקת את עיניו המצטעפות של אבי.
מה שמופלא ביצירה הזאת היא שהיא מתחילה מן השורש אבל לא נשארת שם. היא לוקחת אותנו רחוק, לארץ פנטזיה המרהיבה, וגם מחזירה אותנו, בְּמִשְׁעוֹל בְּלֵב שָׂדוֹת, זוּג פּוֹסֵעַ לְבַדּוֹ, וְיָדָהּ בְּתוֹךְ יָדוֹ, כְּבִרְכַּת שָׁלוֹם.
גון הלוי יוצא למסע עם אבא שלו, יליד יזרעאל, שמספר לו על ילדותו. הוא שוזר את המילים של אביו עם היצירות שלו, ועם השירים שאתם זוכרים, השירים המוכרים של כולנו.

באסטאין (זה השם של הילד בסיפור שאינו נגמר) אכן קופץ לארץ פנטזיה וגואל אותה, ואז הוא מקבל הרבה כוחות. כל משאלה שהוא מביע מתגשמת, אבל גם גורמת לו לשכוח מאין הוא בא. ועם הכוח, מגיע שכרון הכוח, עד כי הוא מאבד את חבריו הטובים, וכמעט מאבד את עצמו. ההתפקחות, והבושה, והחזרה אל השורש היא לב התהליך שעובר אדם כשהוא גדל, משתנה, מתבגר. אולי זאת המשמעות של נתינת השם החדש של לקיסרית הילדית.