מסע לגיבור

כשהילדים שלי היו קטנים, לפני שהיו טלפונים חכמים, כשהיה איזה רגע יפה למשמרת, הייתי אומרת להם לצלם במצלמת הזיכרון. אולי אני רוצה לחשוב שאם אני מסבה את תשומת לבי אליה, היא תפעל טוב יותר.

יום הפעילות הזה התחיל בתערוכת עדות מקומית שמתקיימת במוזאון ארץ ישראל.

בשישה באוקטובר הם סיימו לאצור אותה. שמה של התמונה שנבחרה לייצג אותה היא ליל גלנט.            אותו לילה שבו יצאנו באופן ספונטני לרחוב. בגלל שפטרו את שר הבטחון. בגלל שאמר שכוח ההרתעה של צהל נפגע.

זאת תערוכה חכמה. היא לא חושפת איברים. הכאב ניבט מתוכה. ראוי לראות אותה. כל אחד בזמנו. בקומה הראשונה מוצגות התמונות בזו אחר זו, ומאחור, בחושך, מוקרנים קטעי שיחה עם צלמים. ויש רעש של שיחות נוספות. אני חשבתי על רעש. ועל הקשבה. אולי הן מטאפורות נוספות לעדות המקומית.

נגעו בי במיוחד שני דברים.

האחד, הוידאו עם אוריאל סיני, הצלם שצילם את המרמרה שאמר: אתה יוצא אל החושך, ואתה לא מבין מה אתה רואה. אתה מצלם, אתה מנסה לצלם, המים עולים ויורדים, אין מספיק אור כדי שתוכל להחזיק פריים והוא יהיה חד, ופתאום מתחילות צעקות, ואתה לא מבין מה קורה. ואז אתה מבין שאתה צריך לצלם עכשיו. וצילמתי, ואני לא מבין מה אני מצלם בכלל.

נדמה לי שמה שנגע בי הוא הרגע הזה, שבו צלם מסכים לצלם גם את מה שהוא לא רואה. זה דימוי כל כך עמוק בעיני. הוא מחזיק אמונה. שאחר כך נראה. בינתיים, נעשה את המוטל עלינו. כל אחד והתפקיד שלו. 

התמונה השניה שנגעה בי היא של תחנת המשטרה בשדרות. בשביעי באוקטובר שמענו כל היום על המתרחש בתחנת המשטרה של שדרות. רק שמענו. לא היו תמונות. היה בלתי נתפס לחשוב שלא מצליחים להשתלט על הבניין. זה היה סימן להבין שקורה כאן משהו שאנחנו לא מבינים אותו.                               בתערוכה הגיעה התמונה מהזיכרון שלי אל העיניים. אני לא יודעת אם היא השלימה לי את הסיפור. זה לא שאני מבינה אותו טוב יותר עכשיו. אבל אולי זה עוד חלק בתוך הפאזל. אולי התחלה של עיבוד.

יש איזה רגע נדיר וחד פעמי שבו המציאות נתפסת לתמיד.

אחר הצהרים הלכתי לראות בסינמטק את "צבי אומר". הסרט שצבי שיסל התחיל ולא סיים על אריק איינשטיין, או ליתר דיוק על החברות שלהם. וזו עוד פיסה ממצלמת הזיכרון.

יש קסם בסרט כזה. הם חבורה. מרגישים עליהם את האחווה הזאת של החבורה. בא לך פשוט להיכנס לתוך הסרט ולשבת אתם, לדבר אתם, לצעוד אתם על גדות הירקון או לחוף מציצים. ואריק איינשטיין, שהוא הזמר מספר אחד, יוצא מפס הקול שלו, ועובר לעוד תדר. הרבה רגעים נפלאים, של צחוק, של חיקויים, ושירה. ואז הוא שר.   אני ואתה נשנה את העולם. רוכב על הסוס. בשחור ולבן. דון קישוט וסנשו פנשה.  

למחרת הלכנו לראות את הדה גבלר בבית לסין. לקראת ההצגה, חזרתי לקרוא את המחזה הזה של איבסן, שנכתב ב 1891 בנורבגיה. הצגה מעולה. פרשנות מרתקת ניתנה בבית לסין עם משחק מצוין, בעיקר של מגי אזאזר. הדה הזאת היא גם מינית ותוססת וחיה וגם בודדה וריקה ומתה. התחביב שלה, הוא לשחק עם האקדחים של אבא שלה. ואני חשבתי על ילדה, שמשהו לא טוב קרה לה. שהאקדחים של אבא שלה, הם אולי רמז לפגיעה כל שהיא. חשבתי על הפער בין הרצון שלה לשחק באש, ההרס, האלימות, המיניות, התשוקה, אל מול הנישואים לאיש הכי פחות מתאים לה בכדור הארץ. חשבתי על הפתרונות האלימים של האלימות. תמיד אפשר לפתור את זה באבחון של איזו הפרעה. אבל נדמה לי שזה לא מספיק. לא מספק. יש שם משהו אנושי. בין דורי. כל אחד יודע לעשות רק את מה שלמדו אותו.

ואז נזכרתי בשיר של שלמה ארצי, ארץ חדשה.

אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים

לא נגיע לארץ חדשה.

כמו המכורה של לאה גולדברג, גם הארץ החדשה, היא רעיון.

דרוש אומץ לדעת שיש חושך ובכל זאת אתה מצלם, ותבונה להבין שמה שנראה הוא לא בהכרח כל התמונה. ורגישות להכיר בכך שמצלמת הזיכרון היא אישית, חד פעמית וסלקטיבית.