מסע לגיבור

"עכשיו, עצום את העיניים ונסה להפסיק לכעוס. נסה להפסיק לזעום על כל אלו שכל כך ראויים לזעם הקדוש שבוער בך. עצום את העיניים והרשה לעצמך. לרגע קצר אחד. רק לכאוב. להסס. להתבלבל. להצטער. להתחרט. יהיו לך עוד חיים שלמים לרדוף. לנקום. לבוא חשבון. אבל עכשיו רק עצום את העיניים. והסתכל פנימה. כמו לווין המרחף מעל אזור אסון. מחפש אחר סימני חיים. עם כל מה שנלקח ממך נותרת בנאדם. פצוע, מדמם, כועס, כואב, מבוהל, טובע בצער, אבל, עדיין בנאדם. קח נשימה ארוכה ונסה לזכור איך זה מרגיש. אתה הרי יודע, שעוד רגע כשתפקח את עינייך זה יעלם".

אתגר קרת.

כך התחילה ההצגה ימים טובים פי אלף. דרור קרן האלוף פנה אלינו בבקשה לעצום את העיניים. אני עצמתי. התחילו לרדת לי דמעות.

ליום הפעילות הזה דרכים רבות וכולן רוצות לשוב הביתה.  

הוא מתחיל בדרכנו לאילת, להחזיר את הילדה שלי שהשתחררה מהצבא.

אחרי שנת שירות ועוד שנתיים בצבא, הילדה שלי חזרה הביתה.

בדיוק באותו היום, בדרך אחרת, היו אמורים הילדים שלנו והאמהות שלהן, והסבתות שלנו החטופים והחטופות להתחיל לחזור לביתם. וזה עדיין לא קרה. ובינתיים, גם לא התחיל לקרות.

כך בוכות הדמעות מעצמן.

בדרך לאילת עצרנו לישון אצל חברים במושב צופר. הלכנו לטיול שקיעה להר הסמוך למושב.

הדרך הזאת של הטבע, של המדבר הפתוח, של השמיים האדומים, היא אחת הדרכים בדרכי הביתה.

בבוקר שחינו בים אילת. וגם זאת הייתה עוד הזדמנות להשיב איזה חלק שלנו.

בדרך חזרה באוטו העמוס, הבת שלי השמיעה לנו שירים שגם הם עוד צורה של חזרה. היא התחילה בשיר שלא הכרתי של התקוה 5 "לחזור הביתה".

בערב הלכנו לראות בקאמרי את ימים טובים פי אלף.

ערב מקסים, שיש בו טקסטים בכל מיני דרכים של ביטויים. הוא התחיל בטקסט המצוטט כאן למעלה, והמשיך בעוד שירים שכולם שרו ביחד בשירה בציבור, הבטנו זה בזו ותמהנו בנחמה, במדינה הקטנה המתחמקת מצרה, שרנו ביחד את מחכה ועוד יפים כאלה. אני הרגשתי שהמילים הרגילות של השירים משתנות אתנו, וגם הן עצמן משתנות, כי לשיר ביום כזה את מחכה, כשכל כך הרבה משפחות מחכות לתשובה, למידע, זה כבר לא אותו המחכה.

יש בו מערכונים מצחיקים והוא פונה אל הקהל ויוצר אתו קשר בשאלות. מעבר להתרגשות הפרטית שלי, חשבתי על כך שהוא מחזיק משהו מיוחד של הימים האלה. אין בו ציניות. גם כשהוא צוחק עלינו, הוא נותר חשוף. לא ציני. ומסכים לכאוב.

אני נזכרתי בסיפור המקסים של עגנון פרנהיים. על וורתר פרנהיים, האיש שחוזר מן המלחמה והשבי ומגלה בהדרגתיות איובית שהמקום שהוא עזב איננו דומה למקום שחזר אליו.

בנו נפטר, אשתו איננה בבית, וכשהוא נוסע אל קרוביו לראותה הוא מגלה שאהובה הראשון חזר אל החיים, והיא חזרה אליו.

"העולם שהנחת בשעת המלחמה נשתנה ואף עיקר עיינינו נשתנה" אומר לו הגיס שלו.

כשאשתו פוגשת אותו לבסוף היא שואלת "היכן היית כל השנים?"

והוא משיב "דבר זה אני יודע על בוריו, אבל אם תשאלי אותי היכן אני עכשיו מסופקני אם אדע להשיב".

חשבתי על זה שכולנו קצת פרנהיים עכשיו. לפחות בהרגשה, כשנחזור מהמלחמה הזאת, העולם שלנו כבר לא יהיה זה שהנחנו קודם לכן.

ועוד שיבה אחת.

לפני כמה שבועות תלה האיש שלי מטעם התנועה הקיבוצית עם אחים לנשק בכל ישובי העוטף דגלי ישראל עם שמות הישובים ליד כל יישוב.

נשארו לו דגלים, וביקשנו לתלות אותם, כאן בתל אביב. אני חשבתי לחבר את כל הישובים לדגל אחד והתקשרתי להתייעץ עם חברת ילדות שלי, האמנית שרון בלבן. שרון אמרה שכדאי שנשאיר את הדגל עם מה שהוא יודע לעשות, להתנפנף. הייתה לה מחשבה שזה יכול להיות חזק על הים.

אנשים נפלאים בנמל יפו, רות גירון ומנהל הנמל קובי ירדני לקחו על עצמם את המשימה הזאת, והדגלים הללו מתנפנפים מהיום בנמל יפו.

קראנו למיצב השיבה הביתה.