מסע לגיבור

אז ביום הפעילות הזה, עליתי לירושלים. רכבתי על הרכבת.

נראה שהמרחק התקצר בזכותה, נחצבו הרים לקצר את המרחק בין תל אביב לירושלים, אבל הן עצמן התרחקו זו מזו. בחוץ להט וברכבת היה קפוא. וככה כשיצאתי ממנה היה לי זמן להפשיר.

יום הפעילות הזה מתאים לשלושה דורות של אנשים שאוהבים אינטגרציה. אבא ואמא שלי חיכו לי בירושלים, ויחד נסענו לקחת את בני והאישה שלו לבית אבי חי. יש שם תערוכה מרתקת של אמן סובייטי יהודי, אנטולי קפלן.

לפני הכל יש רגש. תופס או לא תופס. לפני הסיפור, לפני המשמעות, לפני האינטגרציה. משהו בי יודע משהו שאני לא יודעת עדיין.

זה אמן שעבד בשיטה של הדפס אבן, והתערוכה בבית אבי חי, מספרת על הקשר שלו למחוזות ילדותו שהושמדו. שיקום הזיכרון שלו נסמך על טקטסים של שלום עליכם או מנדלי מוכר ספרים. ביידיש. באותיות עבריות. התמונה הזאת למשל, רגשה אותי במיוחד. קפלן מצייר פגישה בין טוביה החולב לשלום עליכם. המבט הזה שביניהם, כל אחד מהם נשען על משהו, זה על מקלו וזה על פרתו. הם גדולים מהרקע  שמאחוריהם. הם גם שונים, רואים את השינוי בבגדים, בכובע, בזקן, אבל המבט שלהם איתן.

וגם אני מסתכלת עליו, מסתכל עליהם. אומר דרכם דברים על עצמו.

התמונה שתפסה אותי יותר מכולם, נקראת חתונת הזהב.

אולי זו האינטגרציה ביני לבין  אבא ואמא או שביני לבין הדורות הבאים, לאהבה המתקיימת, שהיא במרכז  והכל סביבה האותיות העבריות  בשפה היידית האותיות האחרות שאיני מבינה. הזהב הזה קורא לי ונוגע בי באור אחר.

בחתונת זהב יש אלמנט של נצח.

נשארתי עם הרבה שאלות, על האיש, ומה הוא רצה, האם הוא הרגיש כלוא, האם הוא רצה לעלות לישראל, מה היו האמונות שלו? האם היה ציוני?

ועוד דבר אחד שבה את ליבי. שרק בגיל 50, הוא החל לעסוק בתכנים היהודיים הללו. ושזה רק פלח קטן מעבודתו הכללית.

והארוחה אחר כך בקפה יהושוע הירושלמי, ההליכה ברחביה, ברחוב עזה, האיש שלי חובר אלינו, ומתפתחת שיחה של ישראלים בעת הזאת. מה יהיה בסופינו? והאם השמים עמדו כבר מלכת.

ולא כדאי להתעלם מן העובדה שזה ערב ט' באב.