מסע לגיבור

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם". ישעיהו ב,ב

על אף הפרש השנים, חגגנו את יום ההולדת של ישו ושלי בעיירה במערב האי הדרומי של ניו זינלד, הוקיטיקה. זה היה רעיון של ערן. לחוות כריסמס אצל משפחה נוצרית. בהתחלה הייתה לי התנגדות לחלוק את יום ההולדת שלי עם מישהו אחר, ועוד עם אלוהים של מישהו אחר, אבל… השתכנעתי. אז, אחרי שבועות של עליות וירידות, נופים פראיים, הרבה ארץ והמון טבע, הבלוג הזה הוא על אנשים. ועל קשר. על שפה. על קהילה. ועל מימד נוסף, רוחני.

יש כאן ארגון של נוצרים שאוהבים יהודים, (אולי רק בשביל זה שווה לנסוע לכאן) כתבנו מודעה לאקונית באתר, ומישהו יצר אתנו קשר, והפנה אותנו אליהם. כבר מהשיחה הראשונה אתם, נוצר הזיק בין אנשים שיש להם משהו ביחד. הם סיפרו שהם נשואים 60 שנה, בדיוק ב 26.12 אני אמרתי שכריסמס, הוא יום ההולדת שלי.

הגענו אליהם יום לפני הכריסמס. הם חיכו לנו במרפסת. גבר נאה בן 81, מייק, ואישתו היפה ג'יני.

כשאנחנו דמיינו את ארוחת הכריסמס אצלם, חשבנו על אוכל וטורקי. לא תיארנו לעצמנו, שבערב, נלך אתם לכנסייה שלהם, לא דמיינו שנפגוש אנשים שאלוהים נגלה אליהם, ושלח אותם לאסוף לו מאמינים, לא ידענו שמייק היה אחראי על כנסיות רבות בניו זילנד כולה ובעולם. הטקס עצמו הוא קבוע, וגם השירים. כל פעם עלה מישהו, הקריא, מייק נשא דרשה. הוא דיבר על האופן שבו אנשים פותחים את המתנות שליד העץ. אחד פותח אותו בהתלהבות, אחד פותח לאט לאט מקווה לשמור את העטיפה לשנה הבאה, ואחד יושב ומסתכל איך אחרים פותחים אותן. כך, גם אלוהים נותן מתנות לכל אחד ואחד. הוא דיבר מהלב ונכנס אל הלבבות של המאמינים. העיניים של כולם בהקו.
ג'יני הייתה מרוגשת מאוד. היא הראתה אותנו לכל באי הכנסייה. אנחנו היינו בניו של אלוהים. והאנשים, התרגשו (אבל באמת התרגשו, התרגשות של מאמינים אמתיים) לראות אותנו.
וקרה עוד דבר לא יאומן. הם שרו. המילים של השירים הוקרנו על הקיר, כמו בערב שקופיות של שירה בציבור. ואנחנו, למרות שלא הכרנו את השירים שרנו אותם. אי אפשר להאמין. אבל זה מה שקרה.

היו המון שיחות. הם סיפרו שהגיעו מאנגליה, עם שלושה ילדים קטנים, עם אמונה גדולה שהם הולכים אחרי מה שהאל אומר להם לעשות. סיפרו על משפחות המוצא שלהם, שאלו על שלנו, דיברו בפייס טיים עם הילדים שלנו, וההורים שלנו, עלינו כולנו ביחד אל הר ה'.
ביום הכריסמס עצמו, הם הזמינו הביתה משהו כמו 15 אנשים. ערן עבד עם מייק במטבח, הם הכינו טלה ועוף, אנחנו טיגנו לביבות, וכל אחד הביא משהו. הארוחות הכי טובות, כמו שאמא שלי קוראת להן.

הרמיוני הבת שלהם הגיעה עם הבעל שלה, הוני, שהוא מאורי. ועוד אנשים מהקהילה, מטף ועד זקן, באי העולם, "וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהֹוָ֗ה"

לפני האוכל, יש להם מנהג, להחזיק ידיים ולברך. אולי בגלל שזאת הייתה יום ההולדת שלי, מייק ביקש ממני לברך הפעם. בעברית. דיברתי על אברהם אבינו, על מידת הכנסת אורחים שלו, וכמה נעימה הכנסת האורחים שלהם. הבנו מה אמרת, הם אמרו. גם אם לא הבנו את המילים.
אכלנו ושתינו ורקדנו, שרנו עם הגיטרה, שהוני הבעל של הרמיוני, ניגן בה. הייתה לנו הזדמנות לפגוש שירה מאורית, לא בהופעה שעושים לתיירים. אני ניגנתי את הבאנו שלום עליכם ולמדנו אותם את המילים.   
הרמיוני ביקשה מכל אחד להגיד למעגל משהו, שלא יודעים עליו. כולם שתפו פעולה. לאט הלך המעגל ונפתח. הערב כבר ירד, היה חושך ואנחנו ישבנו במעגל עם אנשים בגילאים שונים, וכל אחד אמר משהו על עצמו. כמו קסם.

לפני שכולם הלכו, ג'יני ביקשה מכולם לברך אותנו. ערן ואני ישבנו על כיסאות והם עמדו מעלינו, נגעו בנו, חיבקו אותנו וברכו אותנו.
לפני שנסענו קיבלנו מהוני שרשרת מהאבנים שהוא מכין, שהמשמעות שלה היא אומץ, נחישות ומיקוד.

יצאנו משם נרגשים, קצת כמו בניסים, עם אלוהים בכיסים.